ע"א 609/93

תקציר

בעניינו של בית המשפט העליון בעניין חברת שירותי תעופה (המערערת) הפועלת בשדה התעופה הרצליה, נסובה ליבת הסוגיה סביב הערכת שווי המבנים שהקימה המערערת לאחר סיום ההתקשרות עם רשות שדות התעופה (המשיבה). המחלוקת נסבה על פרשנות "מחיר שוק סביר" למבנים אלה והאם השמאי המוסכם, מר פן, פעל כבורר. המערערת טענה כי המחיר צריך לשקף את השווי המסחרי על בסיס פוטנציאל ההכנסה, ואילו המשיב טען להערכת שווי המבוססת על עלויות הבנייה בניכוי פחת. לאחר שהליך ראשוני בבית המשפט קבע הסדר פשרה שכלל רכישת מבנים על ידי המשיבה במחיר שוק סביר, מחלוקת הובילה למינוי שמאי לבירור הערכת השווי. עם זאת, התעוררו סוגיות בשאלה האם תפקידו של השמאי שקול לבוררות, נוכח היעדר סמכות להטיל חיובים כספיים, האופייניים לבוררות. בית המשפט העליון קבע כי השמאי אינו בורר או מעין בורר, אלא רק סיפק הערכה מקצועית המחייבת את שני הצדדים. עם זאת, טעויות בשיטת השמאי, ובפרט זיכוי שווי מקרקעין למערערת, נתפסו כחורגות מסמכותה, נוכח האילוצים המשפטיים על זכויות הבעלות לפי חוק המקרקעין. בסופו של דבר, הערעור התקבל באופן חלקי, תוך התאמת השומה הכלכלית וקביעה כי על המשיב לשלם למערער 600,039 דולר, בצירוף שכר טרחה. בית המשפט חיזק את מגבלת הביקורת השיפוטית כאשר הצדדים מסכימים לשומות מחייבות, למעט במקרים של חריגה מסמכות או התנהגות בלתי הולמת של השמאי. פסק הדין נגע גם בתיחום הרעיוני בין בוררים למעין בוררים, והותיר היבטים מסוימים פתוחים לפרשנות משפטית.