ת"א 41556-04-12

תקציר

מדובר בסכסוך קרקעות מורכב בין שני צדדים, בוירת וג'בארין, הטוענים שניהם לזכויות באותה חלקת קרקע. בוירת טוען כי יש לתעדף את תביעתם על סמך הערת אזהרה בכתב, ואילו ג'בארין טוען כי זכויותיהם נגזרות מרוכש קודם, ראשיד, שהיה לו חוזה עם הבעלים המקורי, עאישה. השופט בוחן בהרחבה את הראיות והטיעונים שהוצגו על ידי שני הצדדים. מסקנתם היא כי המקרה אינו תואם את אמות המידה המחמירות הקבועות בסעיף 9 לחוק המקרקעין, העוסק בעסקאות סותרות. בעוד שהחוזה של ראשיד קדם לזה של בוירת, השופט קובע כי העסקאות לא היו סותרות בעת חתימתן, שכן לעאישה היו די זכויות לקיים את שני החוזים בו זמנית. בנוסף, הקרקע שנמכרה לבויראט ורשיד הייתה במקומות פיזיים שונים, וכל צד החזיק וניצל את חלקותיו ללא בעיה במשך שנים. בפרשנות מצומצמת, סעיף 9 אינו ישים במקרה זה. במקום להחיל את סעיף 9, השופט מציע פתרון מידתי, האוכף חלקית הן את החוזים של בויראט והן של ראשיד. מאחר שבוירת רכש 1,080 מ"ר וג'בארין רכש 1,500 מ"ר, זכויותיהם ייקבעו על בסיס יחס של 100:72. השופט חישב כי יש לרשום את עזבונו של בוירת עם זכויות של 468 מ"ר, ואילו ג'בארין יקבל זכויות על 650 מ"ר. פסק דין זה יובא בפני כבוד השופט הדן בתיק פירוק השותפות בחלקה. עוד מציינת השופטת כי רשלנות הצדדים תרמה לסכסוך, שכן הם לא רשמו את זכויותיהם במשך מספר שנים. פסק הדין נועד להשיג תוצאה מאוזנת ולהימנע ממצב שבו צד אחד נמצא בעמדת נחיתות משמעותית. שני הצדדים יישאו בתוצאות מעשיהם, ולא ייפסקו הוצאות.