ע"א 150/50

תקציר

מדובר במקרה של יחסי משכיר-שוכר. המערערים, אריה קאופמן ואחרים, הגישו תביעת פינוי נגד המשיב, בנימין מרגינס, בבית משפט השלום. הטענה התבססה על כך שמרגינס התגורר בשני חדרים בבית המערערים ללא כל הצדקה. שופט השלום דחה את הטענה לגבי אחד החדרים, שכן השוכר הראשי השכיר אותו בשכירות משנה לשוליים. השופטת קבעה כי השוליים מוגנים בחוק, שכן שכירות המשנה מהווה דיור חלופי הולם, בהתאם לפסיקה קודמת. המערערים ערערו על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, שאישר את עמדתו של שופט השלום. לאחר מכן ערערו המערערים לבית המשפט העליון, וטענו כי יש לבטל את הפסיקה הקודמת שכן היא התבססה על פרשנות שגויה של החוק, ולכן אין לשוליים הגנה תמידית על המשכיר. לאחר שמיעת הערעור, דחה אותו בית המשפט העליון ברוב דעות. השופט זילברג והשופט אולשן נתנו פסקי דין נפרדים. השופט זילברג הסכים עם המערערים כי הפסיקה הקודמת הייתה שגויה, אך השופט אולשן והשופט אגרנט סברו כי היא צריכה לעמוד. השופט זילברג טען כי הפסיקה הקודמת אינה מתיישבת עם הניסוח הפשוט והברור של החוק הרלוונטי, וכי היא מובילה לתוצאות אבסורדיות. לכן, יש לדחות אותה, ולהגן על דייר המשנה רק מפני הדייר הראשי. השופט אולשן, לעומת זאת, סבר כי הפסיקה הקודמת התבססה על פרשנות סבירה של החוק, וביטולה ייצור קשיים מעשיים. יתר על כן, הפסיקה האנגלית תמכה בפסיקה הישראלית הקודמת בנושא זה. לפיכך, יש להגן על שוכר המשנה מפני המשכיר, והגנה זו צריכה להימשך גם לאחר עזיבתו של השוכר הראשי. השופט אגרנט, שהכריע בסופו של דבר בתיק, הסכים עם השופט אולשן שהפסיקה הקודמת צריכה לעמוד. לדברי השופט אגרנט, הפסיקה נטועה עמוק בחיי היומיום וביטולה יגרום לכאוס. כמו כן, כוונת המחוקק הייתה להעניק הגנה לדיירי משנה, ועל בתי המשפט לפרש את החוק בהתאם. לפיכך, הערעור נדחה.