ע"א 25821-02-16

תקציר

ערעור זה מערער על פסק דין של ערכאה נמוכה יותר, שקיבל חלקית את תביעת המבוטח לפיצויי תאונת דרכים נגד חברת הביטוח, והורה לה לשלם למבוטח 12,122 ₪ ללא כל הוצאות. חברת הביטוח טוענת כי יש למנוע מהמשיבה כל תשלום ביטוח לפי סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, המאפשר שלילה כאמור אם המבוטח מסר עובדות כוזבות בכוונת מרמה. רכבו של המשיב היה מעורב בתאונה בחודש אפריל 2011. בתחילה הטעה בעלה של המשיבה את חברת הביטוח וטען כי בנו נוהג, אך לאחר מכן טען כי אשתו היא הנהגת. גם המשיבה עצמה מסרה פרטים כוזבים, בתחילה טענה שנהגה, אך בהמשך הודתה שלא נהגה. הערכאה הנמוכה יותר קבעה כי נמסר מידע כוזב לחברת הביטוח, אך נמנעה מלקבוע כי הייתה כוונת מרמה. חברת הביטוח טענה כי מרגע שהמבוטח מסר עובדות כוזבות, נטל ההוכחה עובר למבוטח להוכיח כי עשה זאת ללא כוונת מרמה. השופטת מציינת כי במקרה זה מסר המשיב הן עובדות כוזבות והן עובדות נכונות, ובמקרים אלה יש להוכיח את הכוונה. השופטת קובעת כי מסירת עובדות נכונות לצד עובדות כוזבות על ידי המשיב משמעה כי המבטחת לא הוטעתה, ולכן לא ניתן להוכיח כוונת מרמה במקרה זה. השופט מדגיש כי מטרת החוק היא להניע את המבוטחים לספק עובדות נכונות, דבר שהושג במקרה זה. לכן, הסנקציה החמורה של שלילת כל תגמולי הביטוח אינה מוצדקת כאן. הערעור נדחה, וחברת הביטוח חויבה לשלם למשיב את הסכום המקורי בתוספת הוצאות משפט מומלצות בסך 7,020 ₪.