בג"צ 253/88

תקציר

העותרים, תושבי יהודה ושומרון, נכלאו בקציעות מכוח צווי מעצר מנהלי. הם עתרו להשבתם למתקן כליאה בתוך השטחים, וערערו על חוקיות העברתם לקציעות על-פי המשפט הבינלאומי והמשפט הישראלי. הם גם התלוננו על הליך הערעור ועל תנאי מעצרם. המשיב טען כי המעצר היה חוקי וכי אמנת ג'נבה הרביעית, החלה על שטחים כבושים, אינה חלה. בית הדין בחן את הדינים החלים, לרבות החקיקה הישראלית ומשפט האמנות הבינלאומי, ומצא כי הדין המקומי התיר מעצר בישראל וקיבל עדיפות על פני הוראות בינלאומיות סותרות. בית המשפט דחה את העתירה בנוגע למקום המעצר, אך התייחס לחששות בנוגע להליך הערעור ולתנאי המעצר. הדו"ח הדגיש את החשיבות של ביקורת שיפוטית בזמן, בחינה יסודית של ראיות חסויות וכיבוד חירותם של עצירים. באשר לתנאי הכליאה, בית המשפט הכיר בהבדל בין עצירים מנהליים לאסירים מורשעים, אך הדגיש את הצורך בתנאים סבירים, במיוחד נוכח הצפיפות. הוועדה המליצה על מעקב מתמיד והקמת ועדה מייעצת לפיקוח. בית המשפט ביטל את הצו המותנה אך אישר את המלצותיו. השופט בך, בהסכמתו החלקית, הדגיש כי סעיף 49 לאמנת ג'נבה אוסר על העברת עצירים מנהליים לישראל. עם זאת, הוא הסכים כי הדין המקומי גובר וכי יש לדחות את העתירה בעניין מקום המעצר.