ע"ע 141/10

תקציר

פסק הדין נחתם בדחיית הערעור, ואישר את החלטת בית הדין האזורי כי המשיב לא היה מחויב על פי ההסכם הקיבוצי למצוא למערער מקום עבודה חלופי לאחר שהתאונה הותירה אותו ללא יכולת להמשיך בתפקידו המקורי כנהג אוטובוס. בית הדין הדגיש כי סעיף הביטחון התעסוקתי שבהסכם הקיבוצי הבטיח ביטחון תעסוקתי "במקצועם", בפרט כנהגי אוטובוס, ולא חל על תפקידים אחרים. ההחלטה ציינה את חשיבות פירוש הסכמים קיבוציים בהקשרם התעשייתי ואת הנוהג המקובל, דבר שלא תמך בטענת המערערת. בית המשפט אף הדגיש את חשיבות התנהלות הצדדים לאחר כריתת ההסכם וציין כי אמנם על החברה מוטלת החובה לעשות מאמצים למציאת תפקידים חלופיים, אך הדבר מצוי בגבולות המשרות הפנויות ובריאותו וכישוריו של המערער. פסק הדין הכיר במטרות הרחבות יותר של תום הלב ועודד התאמות למוגבלות, אך לא קבע חובה בלתי סבירה על החברה. בית הדין הורה למשיב לשלם פיצויי פיטורים מוגדלים בשיעור של 150% כהכרה בפיטורים בשל אי יכולתו של המערער למלא את תפקידו המוגדר, כפי שהוסכם עם נציגי העובדים. היא הבהירה כי בעוד שהמשיבה חייבת להקפיד על הגינות בניסיונה לאתר תעסוקה חלופית, המערערת לא הצליחה להוכיח כי קיימות משרות מתאימות שאינן מאוישות. פסק הדין ניתן ללא הוצאות, תוך הכרה בנסיבותיו האישיות של המערער.