ת"א 45926-05-22

תקציר

במחלוקת על פינוי נתבע מדירת מגורים שכורה בירושלים, פסק בית המשפט לטובת הנתבע. התובעים, ההקדש והנאמן שלו, טענו כי הנתבע, נכדו של הדייר המקורי, אינו זכאי לזכויות דיירות מוגנת שכן לא עמד בדרישות הקבועות בחוק הגנת הדייר. באופן ספציפי, הם טענו כי הוא היה צעיר מכדי ליצור קשר עם סבו ולא התגורר ברציפות בדירה. עם זאת, השופט קבע כי הנתבע עמד בדרישות החוק להכרה כדיירת מוגנת, וציין כי החוק נועד להגן על דיירים מפני דרי רחוב וכי כוונת המחוקק הייתה לכלול בני משפחה תחת מטריית הגנת הדייר. השופטת דחתה גם את טענת התובעים כי יש לשלול את מעמדו של הנתבע על סמך הליך קודם, שכן הם לא עמדו בתנאים להשתק שיפוטי. יתרה מכך, הדגישה השופטת כי גילו של הנתבע אינו צריך לפסול אותו מלקבל מעמד של דייר מוגן, מה גם שהוא התגורר עם אביו וסבו והמשיך להתגורר בדירה גם לאחר מותם. לפיכך, דחה בית המשפט את תביעת התובעים והורה להם לשלם את שכר טרחת עורך הדין של הנתבעת והוצאות משפט, תוך שהוא מכיר בכך שפסק הדין פוגע בזכויות הקניין של התובעים אך מדגיש את התכלית החברתית העומדת מאחורי דיני הגנת הדייר.