הד"פ 24329-03-25

תקציר

בבקשה זו, בית המשפט העליון (השופטת גילה כנפי-שטייניץ) דן בבקשה לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, להעברת מקום דיון בעניינו של המבקש, נאסר בדר, בנוגע לדוח תעבורה. המבקש, המתגורר בכפר ע'ג'ר, ביקש להעביר את הדיון מבית משפט השלום לתעבורה בירושלים לבית משפט השלום לתעבורה בצפת, בנימוק שמרחק הנסיעה לירושלים מקשה עליו. **ניתוח משפטי:** 1. **הכלל והחריג בהעברת מקום דיון:** בית המשפט דחה את הבקשה, תוך שהוא מבסס את החלטתו על כלל משפטי יסודי: כאשר נאשם כופר בעובדות כתב האישום, הנטייה היא שלא להיעתר לבקשתו להעברת מקום דיון. הטעם לכך הוא הצורך בשמיעת ראיות, ובפרט הגעת עדי תביעה, הכוללים לעיתים קרובות גורמי אכיפה, לבית המשפט בו מתנהל ההליך. העברת דיון במצב בו הנאשם כופר מחייבת הצדקה במקרים חריגים ויוצאי דופן. 2. **התייחסות לעקרונות הפסיקה:** השופטת הפנתה לפסיקות קודמות של בית המשפט העליון (בש"פ 4344/12 טאובליב נ' מדינת ישראל, בש"פ 507/18 מילר נ' מדינת ישראל, בש"פ 6395/18 ויין נ' מדינת ישראל) המבססות את הכלל האמור. פסיקות אלו מחזקות את הדעה כי נוחות הנאשם אינה גוברת, ככלל, על צרכי ניהול ההליך השיפוטי, ובפרט על נוחות עדי התביעה והיעילות הדיונית, כאשר אין הסכמה על העובדות. 3. **הפסיקה לגופו של עניין:** בהקשר למקרה הנדון, בית המשפט קבע כי עניינו של המבקש אינו נכלל בגדר המקרים החריגים המצדיקים סטייה מכללי הסמכות המקומית. גם אם קיימת אי נוחות מסוימת למבקש בניהול ההליך בירושלים, היא אינה מצדיקה העדפת נוחותו על פני נוחות עדי התביעה ועל פני כללי הסמכות המקומית הרגילים. **חידוש משפטי (או הדגשת עיקרון קיים):** ההחלטה מדגישה מחדש את העיקרון המערכתי החשוב של ייעול הדיון המשפטי ושמירה על יעילותו. בעוד שקיימת התחשבות מסוימת באי נוחותו של נאשם, בעיקר כאשר מדובר במקרים בהם הוא מודה בעובדות או כאשר האי נוחות היא קיצונית ויוצאת דופן, במקרה של כפירה, האיזון נוטה באופן משמעותי לטובת המשך ההליך במקום בו הוגש מלכתחילה, כדי למנוע פגיעה ביכולת התביעה להציג את ראיותיה ולמנוע שיבושים דיוניים. ההחלטה מהווה אישור מחדש של יציבות הכלל שנוחות הנאשם אינה מהווה שיקול מכריע אל מול יעילות בירור הדין, בפרט כאשר עדים מטעם התביעה צריכים להגיע לבית המשפט.