ע"א 3098/02

תקציר

מדובר בערעור מאוחד של המדינה על החלטת רשמת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת מרים מזרחי) בעניין תשלום אגרות בית משפט בגין תיקים שהוגשו תחילה לבית המשפט המחוזי בגין תביעות נזקי גוף אך נדונו בסופו של דבר בבית משפט השלום. הרשם קבע כי יש לשלם את אגרות בית המשפט לפי התעריף הנמוך יותר החל על בית משפט השלום. המדינה טענה כי ההחלטה מעודדת פרקטיקות פרוצדורליות מלאכותיות ופוגעניות וכי יש לשלם את אגרות בית המשפט לפי שיעורו הגבוה יותר של בית המשפט המחוזי. המשיבים, לעומת זאת, תמכו בפרשנותו של הרשם, והדגישו את יתרונות עיסוקם להפחתת העומס בבתי המשפט ועלויות ההתדיינות המשפטית. הנושא המרכזי היה פרשנותה של תקנה 6(ג) לתקנות בתי המשפט (אגרות), המטילה סנקציה עונשית על תובעים המגישים תביעות מנופחות יתר על המידה בבית המשפט המחוזי. התקנה קובעת כי אם מתנהל תיק בבית המשפט המחוזי והפיצוי שנפסק נמוך מ-60% מסמכות בית משפט השלום, ישלם התובע את אגרות בית המשפט המחוזי הגבוהות יותר. השאלה הייתה האם תקנה זו חלה רק על תיקים שנפתחים ומסתיימים בבית המשפט המחוזי. השופט פתח בהתוויית שלושת כללי היסוד של הפרשנות: כלל הלשון, כלל התכלית וכלל שיקול הדעת השיפוטי. הם יושמו במקרה זה בצו האמור. השופט מצא כי לשונה של תקנה 6(ג) היא עמומה וניתן לפרש אותה בשני אופנים. בעוד שסייג הפתיחה של התקנה מרמז לכאורה כי היא חלה על תיקים המסתיימים בבית המשפט המחוזי, השימוש במונח "התנהל" ותוכן התקנה מצביעים על כך שהיא חלה על כל מקרה שנפתח בבית המשפט המחוזי, ללא קשר למסקנתו. בהתייחסה לתכלית התקנה, הסכימה השופטת עם המדינה כי מטרתה להרתיע תובעים מלהגיש תביעות מנופחות לבית המשפט המחוזי ולעודד אותם להגיש תביעות כאלה לבית משפט השלום. תכלית זו, טען השופט, משרתת בצורה הטובה ביותר על ידי פירוש תקנה 6(ג) כחלה על כל תיק שנפתח בבית המשפט המחוזי. פרשנות זו תמנע מתובעים לסגת מתיקים בבית המשפט המחוזי ולהעבירם לבית משפט השלום כדי ליהנות משכר הטרחה הנמוך יותר, אשר בסופו של דבר יתגמל פרקטיקות פרוצדורליות פוגעניות. בנוסף, השופט שקל את הנושא מנקודת מבטם של הנתבעים, והכיר בנטל ההתגוננות מפני תביעות מנופחות. השופט התייחס גם לטיבם של אגרות בית המשפט, וציין כי הם משמשים הן כמחיר עבור שירות והן כמס, ולכן פרשנותם צריכה לקדם את המטרה שלשמה הוטלו. השופט דחה את הטענה כי תיקון כתב התביעה אמור לשנות רטרואקטיבית את מועד ההגשה ובכך להשפיע על שכר הטרחה. פסיקה קודמת קבעה כי תיקון תביעה ותיקון האגרה הם שני נושאים נפרדים. השופטת התייחסה גם לחשש כי אין לראות את כל התובעים המעבירים את עניינם לבית משפט השלום כפוגעניים, והכירה בכך שייתכנו מקרים חריגים שבהם התובעים באמת יזדקקו להעברה כזו. עם זאת, השופטת הציעה כי הפתרון לסוגיה זו עשוי להיות טמון בפירוש הביטוי "ההליך התנהל בבית משפט מחוזי" כך שמשמעותו לאחר השלבים המקדמיים של התיק. בסופו של דבר קיבל השופט את ערעור המדינה, דחה את החלטת הרשם וקבע כי האגרה שתשולם במקרים אלה צריכה להיות זו החלה על תביעות המוגשות לבית המשפט המחוזי. השופטת הדגישה כי פרשנותה נחוצה בשל הנוסח המעורפל הנוכחי של התקנה והציעה כי יש לשקול ניסוח חדש וברור כדי למנוע התדיינות משפטית עתידית. ההחלטה התקבלה מבלי לפסוק הוצאות למי מהצדדים.