ע"א 577/93

תקציר

פסק הדין עוסק בסכסוך רכושי בין אח ואחות שירשו נכסים משותפים מאביהם המנוח. לאחר שנים של חילוקי דעות בנוגע לניהול הנכסים בירושה, הגיעו הצדדים בשנת 1979 להסכם חלוקה, אשר תוקן מאוחר יותר בשנת 1982. ההסכם התווה את חלוקת הנכסים, כולל מספר נכסי נדל"ן, ושני הצדדים מילאו את חלקיהם בהסכם במהלך העשור הבא. עם זאת, הרישום הרשמי של הנכסים מעולם לא הושלם. האחות (המשיב) פנתה לבית המשפט על מנת שיאכוף את ההסכם וירשום את ההעברות. האח (המערער) התנגד, בנימוק של עליית ערך הנכסים המחולקים על פי ההסכם, בטענה כי אכיפת ההסכם תהיה בלתי צודקת. בית המשפט המחוזי דחה את טענות האח ופסק לטובת האחות, תוך שהוא קובע כי היא עמדה בהתחייבויותיה על פי ההסכם. האח ערער על החלטה זו, אך בית המשפט העליון אישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לדברי בית המשפט העליון, מטרתו העיקרית של ההסכם הייתה לחלק את הנכסים בירושה באופן הוגן, ורובו כבר מומש. בית המשפט קבע כי שינויים מאוחרים יותר במאזן החוזה, כגון עליית ערך הנכס עקב שינויים תכנוניים, אינם צריכים להשפיע על אכיפת ההסכם. בית המשפט הדגיש כי אל לבתי המשפט לשקול מחדש חוזים המבוססים על הערכות רטרוספקטיביות, ויש לבחון את הכדאיות הכלכלית של החוזה רק אם החוזה עצמו מעורפל. בנוסף, מצא בית המשפט כי המשיבה לא הפרה את החוזה והייתה מוכנה לעמוד בהתחייבויותיה, ולכן אין צורך להתנות את אכיפתה בתשלומים נוספים. בית המשפט העליון דחה אפוא את הערעור והורה למערערת לכסות את הוצאות המשיב.