ע"א 1952/11

תקציר

בפסק דינו בערעור של השופט י' עמית על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, נגרמו למערער, שנפצע קשה בתאונה בירושלים בשנת 1997, נכה בשיעור של 100% ונכה לחיים עצמאיים. האירוע כלל נפילה מכביש לא מוגן באורך ארבעה מטרים, וכתוצאה מכך נגרם עיוורון ושיתוק. למעלה משבע שנים לאחר מכן תבעה המערערת, באמצעות אפוטרופסיה, פיצויים, בטענה לרשלנות העירייה בשל תשתיות לקויות. בית משפט קמא פסק כי המשיבים אחראים לרשלנות ולהפרת חובה חקוקה, אך ייחס למערערת 20% אשם תורם, שהשפיע על סכום הפיצוי. בית המשפט פסק פיצויים בגין כאב, סבל, אובדן השתכרות עתידית וטיפול הכרחי, שחושבו על בסיס שכר מינימום בשל היעדר רישומי העסקה קודמים של המערערת, למרות טענות לשכר גבוה יותר בחו"ל. ראשי פיצויים שונים שנבחנו כוללים הפסדי השתכרות, דמי אפוטרופוס והוצאות משפחה בעבר, בסך כולל של 3,257,982 ש"ח לפני ניכויים. המערער ערער, תוך שהוא חולק על שומת האשם התורם והפיצוי הלא מספיק, וטען להערכה מחדש של בסיס השתכרותו ולבקשה לטיפול משפחתי על פני מיסודו. השופט עמית, לעומת זאת, אישר את החלטת הרשלנות התורמת המקורית, תוך הדגשת היכרותו של המערער עם המפגע. פסק הדין העדיף המשך טיפול מוסדי, שנתמך בחוות דעת מומחים, בשל מצבו הקשה של המערער. תוך הסכמה עם החלטות מסוימות של בית משפט קמא, תיקן השופט עמית את הפיצוי, תוך התייחסות להשמטות והערכת הוצאות מותרות נוספות, ובסופו של דבר הגדיל את הסכום שנפסק ב-450,000 ₪. פסק הדין, שנתמך על ידי המשנה לנשיא והשופטת ד' ברק-ארז, הדגיש את הצורך בטענות זהירות בדבר אשם תורם נגד הרשויות המקומיות והדגיש כי על המרחב הציבורי להכיל את כולם, לרבות אנשים עם מוגבלות, מבלי להטיל מגבלות מיותרות. ההחלטה הסופית קיבלה את הערעור באופן חלקי, תוך התאמת שיקולי הפיצוי בהתאם.