בג"צ 554/81

תקציר

פסק הדין הנדון מתייחס לעתירה נגד צו המגביל את תנועתו של העותר לפי תקנה 110 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945. הצו, שהוארך מספר פעמים, מגביל מאוד את יכולתו של העותר לשנות את מקום מגוריו ומחייב פיקוח משטרתי מתמיד. המשיב, שהוציא את הצו, הצדיק אותו בנימוקים של הבטחת שלום הציבור והגנתה של מדינת ישראל. בית המשפט קבע כי הסמכות המוקנית בתקנה 110 היא מניעתית ונועדה למנוע סכנות עתידיות, לא להעניש על מעשי עבר ולא לשמש תחליף להליך פלילי. התקנה מעניקה סמכויות נרחבות שיש להפעילן בזהירות ועל סמך ראיות המצביעות על סכנה צפויה. תפקידו של בית המשפט לבחון היטב את הפעלת סמכות זו. במקרה דנן, קיבל בית המשפט את טענת המשיב כי הצו נחוץ לשלום הציבור, בהתבסס על ראיות חסויות שהוצגו בפני בית המשפט ועל עברו של העותר בתמיכה ובמאבק נגד המדינה. העותרים טענו כי ההגבלות מסכנות את בריאותם וביקשו לנסוע לחו"ל לצורך טיפול רפואי, אך בית המשפט דחה זאת בנימוק של ההבדל בין התרת נסיעה פנימית לצורך טיפול לבין יציאה מהארץ, שכן הדבר שולל את תכלית הצו. עוד הודגש בפסק הדין כי הסמכויות לפי תקנה 110 הן חריגות וקיימות לשם הגנה על שלום הציבור והגנתו, גם במקרים בהם לא ניתן לקיים הליך משפטי רגיל בשל חוסר רצון עדים. בנוסף, ציין בית המשפט כי תוקפו של הצו נתון לשיקול דעתן של הרשויות, אשר עליהן לנקוט משנה זהירות ולבחור באמצעים חמורים יותר רק כאשר הדבר הכרחי לחלוטין. העתירה נדחתה, והצו הקיים נשמר. העותר חויב לשלם למשיב, לרבות שכר טרחת עורך דין, בסך 3,000 ₪.