ע"א 412/85

תקציר

התיק סובב סביב הבעלות על אגרות חוב שנמצאו בחדר הכספות של הבנק וההליכים הבאים בנוגע להחזקתן. בית המשפט המחוזי קבע תחילה כי המשיב הוא הבעלים של איגרות החוב ויש למוסרן לו. אולם, החלטה זו בוטלה על ידי בית המשפט העליון, אשר קבע כי איגרות החוב שייכות לבנק (המערער). בעקבות זאת ביקש הבנק מהמשיב את מימוש האג"ח, אך לטענתו הן אינן ברשותו. לאחר מכן הגיש הבנק לבית המשפט המחוזי בקשה לפי סעיף 61(ב) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, אשר בית המשפט המחוזי דחה על הסף, מה שהוביל את הבנק לערער. פסק הדין של בית המשפט העליון דחה את הערעור, והסכים עם דחיית בקשת הבנק על ידי בית המשפט המחוזי. בפסק הדין הובהר כי החלטות לפי סעיף 61(ב) לחוק ההוצאה לפועל אינן נחשבות אוטומטית ל"החלטות שונות" הטעונות רשות ערעור. המבחן המהותי הוא האם ההחלטה משרתת את ביצוע פסק הדין או מתייחסת להתחייבות עצמה. מאחר שפסק הדין המקורי לא חייב את המשיב לוותר על הערבות, נדחה הערעור לגופו של עניין. בנוסף, ציין בית המשפט כי הכרזת בית המשפט המחוזי לא הייתה אופרטיבית, ומסירת איגרות חוב חדשות למשיב אינה ביצוע פסק הדין. לפיכך, פסק הדין לא בוטל לאחר ביצוע וסעיף 18(א) לחוק ההוצאה לפועל לא היה ישים. בפסק הדין הוצע כי דרך הפעולה הראויה של הבנק תהיה הגשת תביעה נגד המשיב, לאור פסיקתו הקודמת של בית המשפט העליון שהכירה בזכותו של הבנק לאגרות החוב. התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת לאפשר לבנק להמיר את בקשתו לכתב תביעה, ואז תינתן למשיב הזדמנות להציג כתב הגנה. פסק הדין כלל הוצאות והוצאות ששילם המשיב לבנק.