ת"א 55310-12-15

תקציר

התובע, שהותקף על ידי כלב כשהיה בן 14, תבע את בעלי הכלב ותבע פיצויים בגין הפציעות שנגרמו לו כתוצאה מהתקיפה. התקיפה התרחשה כאשר התובע היה בדרכו חזרה לביתו וזיהה את הכלב השייך לשכניו, הנתבעים, שלא הצליחו להחזיק אותו קשור ברצועה, כשהוא רץ לעברו. הכלב נשך את ידו הימנית של התובע וגרם לו לפציעה ולכאבים. בית המשפט פסק לטובת התובע בסוגיית החבות, והגיע למסקנה כי התובע הצליח להוכיח כי הכלב שתקף אותו הוא אכן של הנתבעים. מהראיות עולה כי התובע זיהה מיד את הכלב כשייך לנתבעים, הן בזירת התקיפה והן לאחר מכן בבית החולים ובמשטרה. זיהוי זה נתמך על ידי אמו של התובע ושכן, אשר אישרו כי מיקומו של הכלב היה בסמוך לבית הנתבעים. עוד קבע בית המשפט כי הנתבעים לא הצליחו להוכיח כי כלבם לא יכול היה להיות זה שתקף את התובע, שכן לטענתם רכושם היה מגודר, בעוד שהראיות הראו כי לא כך הדבר. יתר על כן, בית המשפט מצא את התנהגות הנתבעים לאחר האירוע מוטלת בספק, שכן הם לא יצרו קשר עם הורי התובע למרות שידעו על התקיפה. ניסיונם של הנאשמים להרחיק עצמם מהאירוע וחוסר אמינותם החלישו את גרסתם לאירועים. באשר לנזקים, מינה בית המשפט מומחים שקבעו כי לתובע נכות לצמיתות בשיעור של 12.25% עקב התקיפה, לרבות נכות של 10% בגין צלקת רגישה ומכוערת ו-2.5% נכות שנגרמה עקב נזק עצבי. המומחה לפסיכיאטריה הגיע למסקנה כי התובע סבל מהפרעת דחק פוסט טראומטית אך החלים תוך שנה. בית המשפט פסק לתובע פיצויים לא ממוניים בסך 65,000 ₪, בהתחשב באופיו המפחיד של האירוע ובגילו הצעיר של התובע. כמו כן פסק בית המשפט 40,000 ₪ בגין פגיעה בכושר ההשתכרות, תוך הכרה בנכות הצמיתה בידו הדומיננטית של התובע אך הכרה ביכולתו להשיג את מטרותיו. בנוסף, פסק בית המשפט סך של 1,500 ₪ עבור סיוע מצד שלישי, מתוך הכרה במזונות שקיבל התובע מהוריו בעקבות התקיפה. בסך הכל חויבו הנתבעים לשלם לתובע 106,500 ₪, בצירוף שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט.