ע"א 3589/23

תקציר

במקרה שלפנינו, דן בית המשפט בערעור שעניינו סכסוך חוזי בו היו מעורבים המערערים והמשיב גנדלר. הסוגיה המרכזית הייתה האם חוזה הוא רק למראית עין ולא מחייב. קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, המבוססות על מהימנות העדים, אושרו מאחר שערכאת הערעור לא מצאה עילה להתערב. המערערים טענו כי סיווגם החוזי הובן שלא כהלכה כ"חוזה למראית עין". בית המשפט הבהיר כי חוזה למראית עין כרוך בהסכם שאינו מחייב במתכונתו המוצהרת, כאשר הצדדים התכוונו אחרת. גנדלר טען כי למערערים היה הסכם סודי לפיו שרה הייתה אמורה לרכוש נכס בשם יעקב, ולא בשם עצמם. בית המשפט מצא טענה זו תקפה, וקבע כי אמנם הסכם מוסתר, אך אינו חוזה לכאורה. שגה בית משפט קמא בכך שסיווג את ההסכם באופן שגוי, אך צדק באשר לקיומו של הסכם סמוי בין הצדדים. למרות סיווג שגוי של בית משפט קמא, ההחלטה אושרה, אם כי הסעדים לפי סעיף 38 ניתנו לגנדלר שלא כדין, שכן הם בוטלו. כמו כן, הדגיש בית המשפט את חומרת המצאת עדות שקר ביודעין. לפיכך נדחה הערעור, למעט ביחס לסעדים לפי סעיף 38, ונפסקו הוצאות לגנדלר. פסק הדין משקף את הסתמכותו של בית המשפט על ראיות עובדתיות, עקרונות משפטיים של סיווג חוזים ואת הדגש על עדות אמת במסגרת הליכים משפטיים.