ע"א 24513-11-21

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בפירוק שיתוף במקרקעין ובחלוקת הקרקע המשותפת לאחר מכן. על פי חוק המקרקעין, שותף רשאי לבקש חלוקה של מקרקעין בבעלות משותפת, כאשר השיטה המועדפת היא חלוקה פיזית של הקרקע. עיקר המחלוקת במקרה זה נסובה סביב חילוקי הדעות של השותפים בנוגע לחלוקת הקרקע לחלקות. המערערים ערערו על החלטת בית משפט קמא, אשר צידד בהצעת המדינה לחלוקה. המומחה שמונה על ידי בית משפט קמא הכין תשריט מחיצה, שהמערערים לא התנגדו לו באותה עת. הטענה העיקרית שהועלתה על ידי המערערים הייתה כי מומחה המדינה הוא מומחה מוסכם, ולכן הצדדים לא יכלו להגיש חוות דעת משלהם. עם זאת, השופט דחה ערעור זה, שכן החלטת בית המשפט לא התבססה אך ורק על חוות דעת המומחה מטעם המדינה. השופט הסכים עם ממצאיו של בית משפט קמא כי נימוקי המערערים לתכנית החלוקה הרצויה התבססו בראש ובראשונה על הפוטנציאל התכנוני של הקרקע, ולא על הימצאותם של מטעי זיתים, כפי שנטען. השופט הדגיש כי בעוד שבית המשפט נוהג להיצמד לחוות דעת מומחים, הוא אינו מחויב להן ויכול להפעיל את שיקול דעתו. יתר על כן, החזקה היסטורית של חלקות ספציפיות לא הוכחה דיה. עם זאת, השופט הכיר בכך שבית משפט קמא לא דן די הצורך בסוגיית תשלומי האיזון והמליץ להחזיר את התיקים לבית משפט קמא להמשך בירור. פסק הדין היה, אפוא, לדחות את הערעורים על תכנית החלוקה, אך לפתוח מחדש את הדיון בתשלומי האיזון. החלטה זו התקבלה פה אחד בין השופטים.