ת"א 65960-03-18

תקציר

התיק נסוב סביב סכסוך על זכות דיירות מוגנת בדירה בעקבות פטירת הדייר המקורי, אמו של הנתבע והתובעים. הנתבעת, שהיא בתו של המנוח, טוענת כי התגוררה עם אמה בדירה המוגנת למעלה מחצי שנה לפני מותה, דבר שיקנה לה את הזכות להמשיך ולהתגורר בדירה לפי סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר. התובעות, שהן אחיותיה של הנתבעת, טוענות כי הנתבעת עזבה את הדירה שנה לפני מות אמם, ולכן היא אינה עומדת בדרישות לשכירות נגזרת. לאחר בחינת הראיות שהציגו הצדדים, הכריע השופט לטובת התובעים. ההחלטה התבססה על מספר גורמים מרכזיים. ראשית, השופט מצא את עדויות התובעים, ובפרט רחל ורוזה, אמינות. לטענתם, הנתבע עזב את הדירה בשנת 2016 וחזר אליה רק לאחר מות אמם. גרסתם לאירועים הייתה עקבית, אוששה בעדויות ובראיות אחרות והותירה רושם אמין. שנית, השופטת לא השתכנעה מעדותה של הנתבעת, שאינה עולה בקנה אחד עם הדוחות שהגישה למעסיקה בדבר שינוי כתובת מגוריה. הנתבעת טענה כי עברה לאשדוד בדצמבר 2016 ולאחר מכן חזרה לירושלים בפברואר 2018, דבר שסתר את טענתה הנוכחית למגורים רצופים בדירה המוגנת משנת 2015. השופטת ציינה כי הנתבעת לא סיפקה הסבר מניח את הדעת לסתירות אלה וכי התנהלותה שיבשה את עניינה שלה. בנוסף, השופטת ציינה כי הנתבעת לא הציגה ראיות מספיקות לתמיכה בטענתה. עדויות שכניו ועמיתיו לעבודה של הנתבע, אף שהיו תומכות לכאורה, לא הוכיחו באופן חד משמעי כי הנתבע התגורר בדירה ברציפות במהלך ששת החודשים האחרונים לחייו של המנוח. השופט התייחס ודחה גם ראיות אחרות שהציג הנאשם, כגון עסקאות בכרטיסי אשראי ורישומי נסיעות, שלא העידו די הצורך על מרכז חיים בירושלים. משכך, קבע השופט כי הנתבע לא עמד בדרישות סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר ולכן אין לו זכות להמשיך ולהתגורר בדירה. השופט הורה על פינוי הנתבעת מהדירה עד למועד שנקבע ופסק כי עליה לשאת בהוצאות התובעים ובהוצאות משפטם. ההחלטה התקבלה בהעדר הצדדים ביום 1.9.2021.