פ"ה 13828-04-21

תקציר

התיק נסוב סביב טענתו של מר דוד בן לולו להכרה בתקופת העסקתו בעיריית נהריה לצורך חוק שירות המדינה (גמלאות) בקשר לשירותו בשירות בתי הסוהר. בן לולו, עובדת סוציאלית, עבדה בעיריית נהריה בשנים 1989-1993 לפני שהתגייסה לשירות בתי הסוהר בשנת 1993 כעובדת סוציאלית. בשנת 1996 הוציאה לו העירייה מסמך המאשר את העסקתו ומעביר אותו לשירות בתי הסוהר, וזה אישר. עם זאת, שירות בתי הסוהר ומשרד האוצר לא חתמו על מסמך זה. במהלך שירותו בשירות בתי הסוהר היה בן לולו מבוטח במסגרת תוכנית פנסיה תקציבית. בשנת 2013, טרם פרישתו, ביקש בן לולו הבהרות בנוגע למסמך משנת 1996, אך קיבל תשובה לפיה שירות בתי הסוהר אינו מחויב לו. הוא לא נרתע, המשיך לבקש הכרה בעבודתו הקודמת, ובסופו של דבר הגיש תביעה. בית המשפט פסק נגד בן לולו, וקבע כי אין בסיס חוקי לחתימה על הסכמי המשכיות לגבי עובדי שירות בתי הסוהר. יתר על כן, המסמך משנת 1996, שלא נחתם על ידי נציגי המדינה, אינו תקף. גם המכתב שקיבל בן לולו בשנת 1996 לא היווה הבטחה מינהלית, שכן הוא ניתן ללא סמכות ולא עמד בתנאים להבטחה מנהלית מחייבת. עוד הודגש בפסק הדין כי בן לולו לא הסתמך בשום שלב על המכתב משנת 1996, ובירוריו הרבים לאורך השנים הראו כי היה מודע לפקפותו של המכתב בו. לפיכך, דחה בית המשפט את התביעה והורה כי כל צד יישא בהוצאותיו. פסיקה זו, בהמשך לפסיקה קודמת, מחזקת את העיקרון לפיו המדינה כבולה לחוק ואינה יכולה להחליט באופן עצמאי על הקצאת כספים, וכי האפשרות להכיר בזכויות פנסיוניות תקציביות שמורה למקרים חריגים ביותר, שלא כך היה.