עע"מ 6732/13

תקציר

עניינה של העתירה בהקמת שני בתי מלון בבת ים, תוך התמקדות במספר הקומות והמרחק מקו החוף. בתחילה אושרו תוכניות למלון החוף ולמלון טופבן בשנים 1975 ו-1982, בהתאמה. תכניות אלה נדונו מחדש על ידי הוועדה המקומית 35 שנה מאוחר יותר, ואפשרו למערערים להביע בעיקר חששות לגבי גובהו של המלון, שנדחו. הפרויקטים נצמדו לתמ"א 13, לפיה המבנים היו במרחק של 100 מטר מקו החוף. היתרי בנייה ניתנו בשנת 2011, אך עתירה משנת 2012 ערערה עליהם בהתבסס על שיהוי סובייקטיבי ואובייקטיבי כאחד, שבית המשפט קמא מצא כי אין בהם די לדיון מחדש. המערערים טענו כי אין בתכניות כדי לתמוך במבנים גבוהים ללא מגבלת גובה מוגדרת, והפנו לתכנית מאוחרת יותר התומכת במגבלה של 25 קומות. עם זאת, בית המשפט קיבל את פרשנות הוועדות המאפשרת גבהים מלונאיים גמישים. בסוגיית קו החוף נסב הוויכוח על נקודת המוצא של המדידה, כאשר המערערים מצטטים את חוק הגנת הסביבה החופית. בית המשפט שמר על הפרשנות המקובלת של "קו המים העליון" מתמ"א 13, תוך ציון עקביות וסבירות, למרות המורכבות שהוכנסה בחקיקה מאוחרת יותר. הערר נדחה, תוך הדגשת השיהוי הקשה בהגשה והפרשנות הסבירה של חוקי התכנון. אף שהועלו שאלות משפטיות משמעותיות, הן נמצאו בלתי ראויות להכרעה במקרה ספציפי זה, ושיקפו את עמדותיהם של שלושת השופטים המעורבים. לא חויבו בהוצאות בשל העניין הציבורי בנושאים הנדונים.