על"ע 5277/03

תקציר

הערעור הוא על החלטת הוועדה המחוזית של לשכת עורכי הדין שלא לרשום את המערער להתמחות. המערער, העוסק בעריכת דין בארה"ב משנת 1956, חזר לישראל וביקש להירשם כמתמחה בשנת 2002. במהלך הליך הגשת הבקשה גילה המערער כי יש לו הרשעות פליליות קודמות בעבירות הונאה בארה"ב בשנת 1973 ובישראל בשנת 1985. ועדת עורכי הדין דחתה את בקשתו בשל חומרת עבירותיו הקודמות. המערער טען כי ההרשעות מיושנות והוא אינו חייב לגלותן. יתר על כן, הזמן הרב שחלף מאז ההרשעות אמור לפעול לטובתו. מנגד, טען המשיב כי חטאיו של המערער לא היו אירועים חד פעמיים אלא עבירות מתוחכמות חוזרות ונשנות ומשכך, חלוף הזמן אינו מצדיק את קבלתו כמתמחה. עוד הדגישה המשיבה כי אין חובה לרשום את המערערת וכי טוהר המקצוע צריך להיות שיקול עליון. בית המשפט בחן פסיקות קודמות בעניין זה ומצא כי לשכת עורכי הדין רשאית לשקול הרשעות פליליות שהתיישנו או נמחקו רק אם המועמד גילה אותן ביודעין. בית המשפט דן בשאלה האם הצהרתו של המערער בפני ועדת ההתמחות מעידה על מודעותו לזכויותיו על פי החוק. בסופו של דבר, הכריע בית המשפט לטובת המערער בשל שנותרו ספקות לגבי מודעותו, והורה למשיב לשאת בשכר טרחת עורך דינו של המערער ובהוצאות המשפט. מפסק הדין עולה כי על המחוקק לשקול מחדש את ההסדרים הקיימים ולהוסיף את לשכת עורכי הדין לרשימת הגופים הרשאים לשקול הרשעות מיושנות או שנמחקו. בית המשפט הגיע למסקנה כי הוא אינו שבע רצון מההסדר הנוקשה הנוכחי ומקווה שהמחוקק יפעל בהתאם.