בג"צ 506/18

תקציר

העותר ביקש לאשר תכנית להקמת תחנת דלק. המשיב, לו הואצלה סמכותו של שר הפנים, לא אישר את התכנית, בטענה כי הוועדה המקומית נעדרת סמכות לדון בתכנית שכן היא אינה כוללת זכויות בנייה מפורטות, כנדרש בסעיף 62א(א)(10) לחוק התכנון והבניה. לטענת המשיב, התכנית התקפה ביחס למקרקעין, תכנית הד/572, אינה מקנה זכויות בנייה, ולכן התכנית המבוקשת מגדילה את שטח הבנייה ואינה בסמכות הוועדה המקומית. בעתירה נטען כי המצב התכנוני הקיים מקנה זכויות בנייה, ולכן לוועדה המקומית יש סמכות לדון בתכנית. עוד טען העותר, כי נפלה פגם בהחלטת המשיב, שכן היא לא נשלחה בתוך התקופה הקבועה בסעיף 109(ב) לחוק התכנון והבניה. בית המשפט קבע, כי החלטת המשיב התקבלה בתוך התקופה הקבועה בחוק וכי אי צירוף נימוקים להחלטה היה טעות טכנית גרידא שאינה מצדיקה את ביטולה. עוד קבע בית המשפט כי לוועדה המקומית אין סמכות לדון בתכנית, שכן התכנית תקפה אינה מגדירה את היקף שטחי הבנייה המותרים בקרקע, ולכן התכנית המבוקשת מגדילה את שטח הבנייה. בית המשפט הדגיש כי סמכותה של הוועדה המקומית לפי סעיף 62א(א)(10) מוגבלת וממוקדת, ואינה כוללת קביעת שטחי בנייה ואחוזים, במיוחד כאשר מדובר בהסבת קרקע חקלאית לתחנת דלק. לפיכך, העתירה נדחתה. כל צד יישא בהוצאותיו.