בג"צ 282/14

תקציר

העתירה מערערת על החלטת שר החינוך שלא לתקצב את בית הספר היסודי של העותרת לשנת הלימודים תשע"ד, למרות שהוכר בו מכוח חוק לימוד חובה וחוק חינוך ממלכתי. העותר טוען כי החלטת השר חורגת מסמכותו ואינה מידתית, ולפיכך פוגעת בזכותם של ההורים להשפיע על חינוך ילדיהם. בית המשפט דן בהרחבה במסגרת החקיקתית המסדירה רישוי, הכרה ותקצוב בתי ספר. נמצא כי רישוי והכרה הם שני הליכים נפרדים. רישיון לפי חוק הפיקוח על בתי הספר הוא תנאי הכרחי להכרה, שבתורו אינו מוביל אוטומטית לתקצוב המדינה. לשר שיקול דעת הן לגבי הכרה והן לגבי תקצוב, והוא רשאי לשקול את ההשפעה של החלטות אלה על מערכת החינוך הממלכתית. באשר לבית הספר של העותרת מציין בית המשפט כי הוא פועל ללא רישיון ובניגוד לחוק מזה מספר שנים. בית המשפט קובע כי החלטת השר שלא לתקצב את בית הספר, תוך הכרה בו, היא מידתית, שכן היא מאזנת בין האוטונומיה של ההורים וזכותם להשפיע על חינוך ילדיהם, לבין הפגיעה הפוטנציאלית במערכת החינוך הממלכתית. ההחלטה מתבססת על חוות דעת מקיפה ומקצועית, ובית המשפט אינו רואה עילה להתערב בה. לבסוף, בית המשפט מציין כי החלטות על רישוי, הכרה ותקצוב לא צריכות להתקבל רטרואקטיבית בתוך שנת הלימודים. לפיכך העתירה נדחית.