ע"פ 6385/11

תקציר

התיק עוסק בא.ב., שהורשעה ברצח בכוונה תחילה לאחר שדקרה את חברתה ת.א. וגרמה למותה. הסוגיה המרכזית הייתה האם א.ב. זכאית להגנת אי שפיות לפי סעיף 34ח לחוק העונשין בשל מחלת נפש הפוגעת ביכולתה להימנע מהמעשה. בית המשפט המחוזי, לאחר שבחן את עדויות המומחים, קבע כי היא אינה עומדת בקריטריונים והרשיע אותה. למרות הפרעת האישיות הקשה שלה, התביעה הסכימה שהיא תוכל לקבל עונש מופחת לפי סעיף 300א לחוק העונשין. הרוב גזר עליה 22 שנות מאסר, מהן 20 שנה לריצוי והיתר על תנאי, בעוד דעת מיעוט הציעה 16 שנות מאסר. פיצויים נפסקו גם לאמו וסבתו של הקורבן. א.ב. ערערה, ערערה על ההרשעה, על אורך העונש ובתחילה על הפיצויים, אם כי בהמשך משכה את התנגדותה לאחרון. המומחים היו חלוקים בדעותיהם לגבי מצבה הנפשי של א.ב., ובמיוחד האם היא חוותה הפרעה הזויה שמנעה ממנה לשלוט במעשיה. בית המשפט המחוזי העדיף את מומחי התביעה, שסברו כי היא לא הייתה במצב פסיכוטי במהלך האירוע. למרות ההיסטוריה הפסיכיאטרית של א.ב., בית המשפט מצא שהיא לא באמת לא הייתה מסוגלת להבין או לשלוט במעשיה, ובכך דחה את הגנת אי השפיות. בסופו של דבר, ערעורה על הרשעתה נדחה, אך עונשה הופחת ל-18 שנים, תוך הכרה בשיפורה ובניסיונות השיקום. החלטה זו נועדה לאזן את חומרת הפשע עם מאבקיה הנפשיים, ולעודד מאמצי שיקום נוספים.