בג"צ 62/22

תקציר

פסק הדין מתייחס לעתירה המערערת על החלטת בית הדין הארצי לעבודה בעניין פרשנות הוראת חוק בתביעות לשון הרע. ככלל, בג"ץ נמנע מלהתערב בהחלטות בית הדין הארצי לעבודה, למעט במקרים חריגים שבהם נפלה טעות משפטית מהותית והצדק מחייב התערבות. בעתירה נטען כי הנושא חורג מדיני העבודה ומשפיע על תביעות לשון הרע אחרות. עם זאת, בית המשפט לא מצא טעות משפטית מהותית בפרשנותו של בית הדין הארצי לסעיף 18 לחוק, שעניינו הגשת ראיות מפריכות. הסעיף מאפשר לתובע בתביעות לשון הרע להציג ראיות לטענת הגנה נגדית רק אם ההגנה מבוססת על הגנות המנויות בחוק. בניגוד לפרשנותו של העותר, סעיף 18 אינו חל על טענות הגנה כלליות, כגון שלילת הפרסום עצמו. בית המשפט הדגיש את לשונו הברורה של החוק, המתיישבת עם תכליתו, ורמז כי הסעיף נועד בראש ובראשונה להתמודד עם חוסר איזון פרוצדורלי בתביעות לשון הרע. בית המשפט העליון הגיע למסקנה כי סעיף 18 אינו מקנה זכות מוחלטת להגיש ראיות מפריכות וכי העותר לא הראה בסיס תקף להתערבות. לפיכך נדחתה העתירה, ומשהובהרה הפרשנות המשפטית לא הוטלו הוצאות. ההחלטה, שנכתבה על ידי השופט נעם סולברג והוסכמה על ידי השופטים י' עמית וא' גרוסקופף, מאשרת את פסיקתו ופרשנותו של בית הדין הארצי לעבודה.