ה"פ 31700-05-15

תקציר

פרשנותו של הסכם פשרה שנחתם בין המערערת, אזורים, לבין המשיב, הוועדה המקומית לתכנון ובניה נתניה, עמדה במרכזו של פסק דין זה. סלע המחלוקת היה האם סעיף הפשרה בהסכם חל על השבחה מקורית שנוצרה בשנת 1997 במגרש 41, או רק על השבחה הנובעת מתוכנית משנת 2012 במגרש 56. התכנית משנת 1997 הגדילה את אחוזי הבנייה במגרש 41 לכ-420 יחידות דיור, ואילו התכנית משנת 2012 שינתה אותו לדיור מוגן, מסחר ומשרדים. הוועדה טענה כי סעיף ההסדר חל רק על שינויים עתידיים לאחר מועד חתימת ההסכם, ופוטר את המערערת מתשלום היטל השבחה עבור התכנית משנת 2012 אך לא עבור התכנית משנת 1997. אזורים טענה כי הסעיף מתייחס לכל השינויים הנובעים מההסכם, לרבות התכנית משנת 1997, וכי ההשבחה שנוצרה במגרש 41 אינה חייבת בהיטל. בית המשפט בחן את לשון ההסכם, את נסיבות המקרה ואת תכליתו האובייקטיבית של הסדר הפשרה, ומצא כי כוונת הצדדים הייתה שהסעיף יכלול את התוכנית משנת 1997. השופט ציין כי ההסכם דחה למעשה את מימוש התוכנית משנת 1997 במגרש 41, והפך אותה לשינוי מהותי המכוסה בסעיף הפשרה. הנסיבות שהובילו להסכם, לרבות עתירה מנהלית נגד התכנית משנת 1997, תמכו אף הן בפרשנותה של אזורים. בנוסף, דנה השופטת בתכליתו האובייקטיבית של הסדר הפשרה, וקבעה כי הצדדים ביקשו לאזן את סיכוניהם וכי פרשנות הוועדה הפרה איזון זה. גם פרשנות ההסכם נותחה על בסיס היגיון מסחרי, כאשר השופט הגיע למסקנה כי גרסתו של אזורים סבירה יותר. בסופו של דבר קיבל בית המשפט את טענת אזורים, וקבע כי הסכם הפשרה מונע מהוועדה לדרוש תשלום היטל השבחה בגין השיפורים בשתי התוכניות. הוועדה חויבה לשאת בהוצאות אזורים והמשיב, שקיבלו כל אחד 35,000 ₪.