תמ"ש 12752-09-23

תקציר

פסק הדין דן בסמכותן של הנחיות היועץ המשפטי לממשלה ובמגבלותן. היא מדגישה כי עמדת היועץ המשפטי לממשלה חשובה ומחייבת אמנם את פקידי הממשלה, אך אין בה כדי לגבור על עצמאותם השיפוטית של בתי המשפט. מדובר בבני זוג מאותו מין, כאשר אחד מבני הזוג הוא אזרח ישראלי והשני הוא אזרח זר. הם מגדלים יחד ילד, ובן הזוג הישראלי מבקש צו הורות שיפוטי לנתין הזר. בית המשפט מצדד במבקשים, תוך שימת דגש על עקרון טובת הילד, המנחה את ההחלטות הנוגעות לקטינים. נמצא כי דחיית צו ההורות עד לקבלת תושבות קבע עלולה לפגוע בטובת הילד. הסיבה לכך היא שמערכת היחסים בין הפונים עלולה להיפגע, ותחושת המחויבות של האזרח הזר כלפי הילד עלולה להצטמצם עם הזמן. יתר על כן, היעדר החובות המשפטיות הנוכחיות כלפי הילד כלפי האזרח הזר עלול להשפיע לרעה על אחריותו וזכויותיו ההוריות, זכויות הירושה וזכויותיו למשמורת במקרה של פרידה. פסק הדין דן בהמלצותיו של צוות בין-משרדי שהצדיקו את הצמדת צו ההורות לתושבות. עם זאת, היא מתיישבת עם ההנמקה בפסק דין קודם של בית המשפט המחוזי (עניין ק.ל.מ), שהעדיף את טובת הילד על פני הסדרים משפטיים אחידים ודחה את המושג 'פורומים של קניות'. היא מתייחסת גם לחשש מפני ניצול לרעה של הליך צו ההורות לצורך קבלת מעמד, ומדגישה כי הילד במקרה זה כבר מחזיק באזרחות ישראלית ומתגורר בישראל, מה שהופך חשש זה לפחות רלוונטי. בית המשפט מגיע למסקנה כי נסיבותיו הספציפיות של מקרה זה, לרבות אזרחותם הישראלית של האם הגנטית והילד, לצד מערכת היחסים היציבה בין המבקשים וטובת הילד, מצדיקות מתן צו הורות מבלי לעכבו עד לקבלת תושבות קבע. לפיכך, היא מורה על הוצאת צו הורות שיפוטי, החל מיום לידת הילד, ופוסקת למבקשים שכר טרחה והוצאות בסך 15,000 ₪ מהמדינה.