בג"צ 2080/05

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס למחלוקת על אישור הפגנה. קבוצת עותרים ביקשה לקיים הפגנה בהשתתפות 700 איש מול בית פרטי השייך למשיב מס' 4, בן העדה הישועית, במחאה על הפעילות המיסיונרית שהתקיימה בו לכאורה. ההפגנה נתקלה בהתנגדות מצד המשיבים, ובהם המשטרה, שהציעה מיקומים חלופיים והטילה תנאים מגבילים על המפגינים. העותרים טענו לזכותם לחופש הביטוי וההפגנה, ואילו המשיבים ציינו את הזכות לפרטיות ולקניין, כמו גם את הצורך לשמור על הסדר הציבורי. בית המשפט הכיר בזכות החוקתית להפגין ובחשיבותו של חופש הביטוי, אך גם הדגיש כי זכות זו אינה מוחלטת ויש לאזן בינה לבין זכויות ואינטרסים אחרים. במקרה דנן בחן בית המשפט את זכויותיהם של המשיבה מס' 4, משפחתה ושכנותיה לפרטיות, הנאה מרכוש וחופש דת. צוין כי ההפגנה תגרום לשיבוש משמעותי בחיי היומיום של אנשים פרטיים וכי המשיבה מס' 4 ובני משפחתה חשו מאוימים. השופטים הסכימו עם החלטת המשטרה להטיל הגבלות סבירות על ההפגנה כדי להגן על זכויות המתגוררים בבית ובבתים הסמוכים. ההגבלות כללו הגבלת מספר המשתתפים, תיחום אזור ההפגנה, העסקת סדרנים, איסור שימוש ברמקולים וקביעת מגבלות זמן. בית המשפט הדגיש כי הזכות לפרטיות חשובה במיוחד בבית המגורים וכי על המשטרה מוטלת החובה להגן על הפרט מפני הפרעות מיותרות בביתו. השופט א' רובינשטיין, שהצטרף לפסק הדין, התייחס לפסיקתם הקודמת בעניין הפגנות וחזר על חשיבות האיזון בין חופש ההפגנה לזכויות אחרות. השופט ד' חשין, אף הוא מסכים, הדגיש את מעמדם המיוחד של נכסי מגורים באיזון בין הזכות להפגין לבין הזכות לפרטיות ולקניין. בסופו של דבר, דחה בית המשפט את העתירה בקובעו כי המשטרה פעלה באופן סביר בקביעת גבולות להגנה על זכויות המשיבים וכי ההגבלות שהוטלו היו מנומקות ומידתיות כראוי. פסק הדין הדגיש את הצורך להגן על מרקם היחסים העדין בין קבוצות שונות ואת החשיבות שלא לאפשר להפגנות להפוך לדכאניות או בלעדיות.