ת"א 1955/05

תקציר

התובעת, שותפות חשבונאית לא רשומה, סיפקה לנתבעת שירותי ראיית חשבון על פי הסכם בעל פה תמורת תשלום שנתי. התובע תבע את הנתבע בגין אי תשלום אגרות בסך 101,744 ₪. הנתבעת טענה מנגד כי היא מרוצה מהשירותים וכן חלקה על קבלת חלק מהשירותים המוזכרים בתביעה. לטענתה, התשלומים ששולמו לתובע כיסו את כל העבודות שבוצעו ולכן לא נדרש תשלום נוסף. בית המשפט מצא כי התובעת העניקה לנתבעת שירות טוב ומקצועי לאורך השנים. בסוגיית זיהוי עילת התביעה, התביעה לשכר טרחת ריטיינר התבססה על הסכם בעל פה, ואילו התביעות להכנת הצהרות הון וחוות דעת היו דרישות לתגמול הולם שכן לא הייתה הסכמה לגבי שירותים אלה. עוד ציין בית המשפט כי התובעת לא יכלה להגיש תביעה חדשה לשכר טרחה בגין הכנת חוות דעת בענייני מע"מ שכן היא לא הוזכרה בכתב התביעה. באשר לשכר הטרחה קיבל בית המשפט את עמדת הנתבעת לפיה האגרה השנתית עמדה על 5,000 דולר לשנים 1998 עד 2001, ו-6,000 דולר לשנים 2002 עד 2004, למעט שנת 1997, שהתביעה לא הוגשה במועד. בית המשפט מצא כי חישובי התובע היו שגויים ומטעים, ואילו עדותו של הנתבע בעניין זה הייתה אמינה יותר. התובעת הייתה זכאית לתשלום של 32,000$ עבור שירותי הריטיינר בין השנים 1998-2003, בניכוי הנחה מיוחדת של 1,000$ וסכומים שונים שכבר שולמו על ידי הנתבעת, כך שהותירה יתרה של 5,251$ בתוספת מע"מ החל מינואר 2004. אם מוסיפים את שכר הטרחה המוסכם אך שלא שולם בסך 1,000 דולר לשנת 2004, הסכום הכולל החייב עבור שירותי ריטיינר היה 5,386 דולר בתוספת מע"מ נכון למועד הגשת התביעה. באשר לתביעה לשכר טרחה בגין הכנת הצהרות הון וחוות דעת, קבע בית המשפט כי התובעת לא הביאה ראיות מספיקות להוכחת זכותה לתשלום, שכן לא הגישה חוות דעת מומחה או ראיות לפרקטיקה בענף. בית המשפט דחה גם את טענת התובע כי הנתבע הודה בחוב במאזן מבחן, שכן המסמך לא היה חתום, ממוען לאדם אחר, ולנציג שאישר אותו לכאורה לא הייתה סמכות לחייב את הנתבע. לסיכום, חויבה הנתבעת לשלם לתובע סך של 5,386 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה. כמו כן נדרשה התובעת להגיש חישוב של הסכום הכולל החייב, כולל ריבית, בתוך 7 ימים על מנת שבית המשפט יוציא צו לבנק להעביר את הסכום לתובע על בסיס ערבות בנקאית. בית המשפט לא פסק הוצאות משפט למי מהצדדים נוכח הפער המשמעותי בין הסכום הנתבע לבין הסכום שנפסק.