המ"ש 1201-09-22

תקציר

בית המשפט החליט לדחות את בקשת המבקש למשפט מאוחר. על-פי סעיפים 229 ו-230 לחוק סדר הדין הפלילי, המבקש לא הצליח להצדיק את השיהוי בבקשה להישפט, שכן לא יכול היה לספק נימוקים כלשהם התלויים בו המונעים את הגשת בקשתו במועד. המבקשים ידעו על האישומים נגדם, אך הם הגישו בקשה להארכת מועד המשפט רק זמן רב לאחר המועד שנקבע, ללא כל הסבר סביר לעיכוב המשמעותי. זאת ועוד, גם טענות המבקש בדבר תקינות תעודת המסירה לא צלחו, שכן בית המשפט מצא כי נטל ההוכחה מוטל על המבקש, שלא הצליח להוכיח כי דבר הדואר שזימן אותו לבית המשפט לא הגיע אליו. עצם הכחשת העבירה על ידי המבקש לא הייתה עילה מספקת כדי להצדיק את ביטול פסק הדין שניתן בהעדרו. בית המשפט הדגיש את סופיות הדיונים ואת האינטרס הציבורי במיצוי הדין עבור מי שהורשעו בעבירות פליליות, דבר הגובר במקרה זה בו לא סיפק המבקש טעמים חריגים. החלטה זו היא סופית, והרשעתו של המבקש עומדת על כנה, כלומר הוא אינו יכול להמשיך ולערער בעניינו, לא כערעור ראשון ולא כערעור שני.