ת"א 1153/02

תקציר

פסק הדין נסוב סביב מחלוקת בין תובע לנתבע בנוגע להצבת חומר מילוי חשמלי. התובעת טענה כי חומר המילוי, בהיותו מחובר לקרקע באמצעות תשתית בטון, מהווה מבנה קבע ומפר את קו הגבול בין נכסיהם. הנתבעת טענה כי חומר המילוי נמצא בתוך חלקה משלה והסתמכה על תקנות המתירות הקמת ארונות חשמל במרווח שבין קו הבניין לגבול הנכס. עם זאת, בית המשפט צידד בתובע, וציין כי התקנות הרלוונטיות שצוטטו על ידי הנתבעת אינן חלות רטרואקטיבית על מקרה זה. יתר על כן, גם אם היו חלים, הם לא היו מצדיקים את מיקומו של חומר המילוי על קו הגבול. על פי חוק התכנון והבניה, המילוי החשמלי נחשב למבנה קבע הדורש היתר בנייה, אותו לא הצליחה הנתבעת לקבל. החלטת בית המשפט התבססה על המבחנים הסובייקטיביים והאובייקטיביים, תוך התחשבות בכוונה שעמדה מאחורי הצבת חומר המילוי, בזיקתו הפיזית ובתקופה שבה כבר היה במקומו. משכך, נצטווה הנתבע להרחיק את חומר המילוי מקו הגבול, שכן נמצא כי מדובר במבנה קבע הפוגע בזכויות הקניין של התובעת. פסק הדין הזכיר גם את האפשרות להוזיל עלויות אם הנתבעת תסכים להעביר את חומר המילוי, וקבע לוח זמנים לבאי כוח הנתבעת להעביר את עמדתם.