ת"א 15716-12-21

תקציר

בפסק דין זה, בית המשפט השלום בתל אביב-יפו, בפני כבוד השופטת חני ברוך אלון, דחה תביעתה של תובעת לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לה עקב נפילה בסניף של הנתבעת, "סופר-פארם (ישראל) בע"מ". להלן ניתוח משפטי של פסק הדין, תוך התמקדות בעיקר בעקרונות משפטיים וחידושים שעלו ממנו: **1. עקרון הזהירות המושגית והקונקרטית:** בית המשפט הדגיש כי לבעל מקרקעין והמחזיק בנכס חלה חובת זהירות כלפי מבקרים בשטחם (פסקה 14). זוהי הלכה יסודית בדיני נזיקין, שמקורה בעקרונות הרשלנות. עם זאת, בית המשפט מיד מבהיר כי עצם קיום הנפילה אינו מוביל בהכרח למסקנה של רשלנות. התובעת נדרשה להוכיח קיומו של "מפגע" (גורם חיצוני בלתי סביר) שגרם לנפילה. **2. עדות יחידה של בעל דין (סעיף 54(2) לפקודת הראיות):** נקודה מרכזית בפסק הדין נוגעת למעמד עדותה של התובעת, שהייתה העדה היחידה מטעם התביעה. בית המשפט קבע כי כלל הוא שאין לקבוע ממצאים על בסיס עדות יחידה של בעל דין, אלא אם קיימים נימוקים משכנעים לאמינותה, שיש לפרטם. במקרה זה, בית המשפט מצא כי עדות התובעת לא קיבלה סיוע ממקור אחר ולא נמצאו נימוקים לאמינותה, מה שהוביל להחלת הכלל המגביל (פסקה 15-16). **3. אי-הוכחת קיומו של מפגע – הליבה של פסק הדין:** הפסיקה הדגישה שוב ושוב כי נטל ההוכחה לקיומו של מפגע מוטל על התובעת. חוסר העקביות בגרסאותיה של התובעת בנוגע לסוג המפגע (ג'ל, נוזל, אי-זיהוי), היעדר תיעוד מצולם של המפגע (למרות שתועדה נפילתה), וחוסר אזכור של מפגע במסמכים רפואיים ראשוניים (חדר מיון, הערכת תלות בביטוח לאומי) – כל אלה פגעו באופן קשה באמינות גרסתה (פסקה 17, 18, 21, 22). **4. משקלן של ראיות סותרות והעדפת ראיות ההגנה:** בית המשפט העדיף את גרסאות עדי ההגנה (מנהל הסניף ושני עובדים) על פני גרסת התובעת, בשל מספר סיבות: * **עקביות:** עדויות ההגנה היו עקביות ולא נסתרו בחקירה נגדית. * **מהימנות:** העדויות הותירו רושם מהימן, למשל, התיעוד של מנהל הסניף במסגרת דוח אירוע, בו נרשם במפורש שלא היה מפגע. * **עדות סרטון נוסף:** סרטון שצולם על ידי בתה של התובעת למחרת התאונה, בו נראים מנהל הסניף ועובדיו כשהם אינם יודעים שהם מצולמים, דווקא חיזק את גרסת ההגנה, שכן גם בגרסה "אותנטית" זו, הם הכחישו קיום מפגע (פסקה 23). * **חידוש:** בית המשפט ניצל את סרטון זה כדי לבחון את עמדת הנתבעות בזמן אמת, ללא חשש ל"הכנה" לקראת המשפט. **5. סעיף 41 לפקודת הנזיקין – היפוך נטל הראיה:** התובעת טענה כי יש מקום להיפוך נטל הראיה מכוח סעיף 41 לפקודת הנזיקין (ראיות שהנתבעת אחראית עליהן, אך היא אינה יכולה להוכיח שלא התרשלה). בית המשפט דחה טענה זו, וקבע כי התנאי השלישי להיפוך נטל הראיה – שהנסיבות מעידות על רשלנות של הנתבעת יותר מאשר על היעדר רשלנות – לא מתקיים. נפילה כשלעצמה אינה בהכרח מעידה על רשלנות, ויכולה לנבוע מסיבות אחרות (פסקה 27). **6. חוסר עקביות בטענות התובעת:** אף מעבר לחוסר העקביות בגרסאותיה על מהות המפגע, בית המשפט הצביע על פערים נוספים, כגון: * הכחשת קיום המפגע בכלל, בהשוואה לטענה שהיה ג'ל/נוזל. * התייחסות לבעיה רפואית (סחרחורת) במסמך הביטוח הלאומי, בניגוד לטענה שהיה מפגע. * התייחסות למפגע בכתב התביעה, אך לא בהערכת התלות בביטוח לאומי. * העלאת טענה חדשה על ריסוס חומר לניקוי משקפיים רק בשלב החקירה הנגדית, מה שהיווה הרחבת חזית (פסקה 22). **7. חובת המתחזק (המלמד) – הדיון ב"נקיון" הסניף:** עדי ההגנה העידו על נהלי הניקוי של הסניף ועל כך שהרצפה הייתה נקייה ויבשה. ההדגשה על ניקיון הרצפה, גם במקומות בהם עובדים ואנשים אחרים פסעו, נועדה להראות שהסניף פעל באופן סביר למניעת מפגעים (פסקה 24). **8. חידושים ודגשים:** * **שימוש בראיה "אותנטית":** בית המשפט עשה שימוש יצירתי בסרטון שהגישה התובעת, אשר צולם למחרת התאונה, כדי לבחון את תגובת עובדי הנתבעת כשהם אינם מודעים לכך שהם מצולמים. ראיה זו חיזקה את טענת ההגנה. * **הסתמכות על מסמכי ביטוח לאומי:** הפסיקה מדגישה לעיתים קרובות את חשיבות המסמכים הרפואיים והמוסדיים הסמוכים לאירוע. במקרה זה, מסמך הערכת התלות של הביטוח הלאומי, בו התובעת לא הזכירה כלל מפגע, היווה ראיה מכרעת לדחיית התביעה. * **הדגשת "סיכונים סבירים" בחיים:** בית המשפט מזכיר כי נפילות והחלקות הן חלק מהחיים, ורק מפגע בלתי סביר יכול להקים אחריות (פסקה 14). **9. השלכות פסק הדין:** * **דחיית התביעה:** התובעת נדרשת לשפות את הנתבעות בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בשל דחיית תביעתה. * **הבהרת נטל ההוכחה:** פסק הדין מהווה תזכורת חשובה לנטל ההוכחה המוטל על התובע בתביעות נזקי גוף, ובפרט על הצורך להוכיח קיומו של מפגע. * **חשיבות עקביות הראיות:** הוא מדגיש את החשיבות של עקביות בגרסאות הנפגע, הן מול גורמים רפואיים ומוסדיים בסמוך לאירוע, והן לאורך ההליך המשפטי. לסיכום, בית המשפט קבע כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה להוכיח כי נפילתה נגרמה עקב מפגע שהנתבעות התרשלו ביצירתו או אי-מניעתו. חוסר העקביות בגרסאותיה, היעדר ראיות תומכות, והעדפת גרסאות עדי ההגנה, הובילו לדחיית התביעה.