ת"א 59497-07-19

תקציר

המחלוקת המשפטית נסובה סביב הסכם שכירות שהופר, כאשר הן השוכר והן המשכיר מגישים תביעות פיצויים זה נגד זה. השוכר טען כי המשכיר הפר את ההסכם בכך שדרש פינוי מוקדם של הנכס המושכר. מנגד, טען המשכיר כי השוכר הפר את ההסכם בכך שביצע בנייה בלתי מורשית, מה שהוביל בסופו של דבר לפינויו. בית המשפט לא מצא כל הצדקה לטענות מי מהצדדים. ראשית, נקבע כי השוכר הפר את ההסכם בכך שביצע בנייה בלתי מורשית, דבר שהביא לסיום תקופת השכירות. מהראיות עולה כי השוכר הוסיף לנכס מבנים משמעותיים ללא ההיתרים הנדרשים, ולמרות ידיעתו של המשכיר, הדבר הפר את התחייבותו של השוכר להקפיד על הוראות החוק ולקבל את הרישיונות הנדרשים. כמו כן, השוכר לא הצליח להוכיח קיומו של הסכם פשרה, שהושג לכאורה עם המשכיר, המזכה אותו בפיצוי של 50,000 ₪ בגין סיום מוקדם של החוזה. בית המשפט הבהיר כי מכתב המפרט את הפשרה המוצעת, שנשלח על ידי עורך דינו לשעבר של המשכיר, אינו מחייב ומהווה חלק מתכתובת משא ומתן. השוכר גם לא המציא מסמכים חתומים או מאושרים התומכים בקיומה של פשרה כזו. באשר לסעדים הנתבעים על ידי שני הצדדים, דחה בית המשפט את בקשת השוכר לפיצויים שונים, לרבות פיצוי מוסכם, פטור מדמי שכירות והחזר בגין השקעות. תביעת המשכיר לפיצוי מהשוכר, הכוללת פיצוי מוסכם, שיפורים, עלויות שיקום ואובדן הכנסה, נדחתה אף היא בשל היעדר ראיות ואשם תורם. לסיכום, הן תביעות השוכר והן תביעות המשכיר נדחו, וכל צד חויב לשאת בהוצאותיו.