ע"א 1326/07

תקציר

השאלה המרכזית במקרה זה היא קביעת הדין החל והשלכותיה של הוראת מעבר בעקבות שינוי תקדים בנוגע לאחריות הרופאים וקופות החולים למומים מולדים. פסק הדין הקודם, זייצוב, הכיר בעילת תביעה בגין "חיים בעוולה" ופסק פיצויים ליילודים עם מומים מולדים. זייצוב בוטל מאוחר יותר על ידי האמר, שקבע כי בתי המשפט אינם מוסמכים ואין זה מוסרי עבורם לקבוע אם חייו של יילוד טובים יותר מאי-קיום. המר ביטל את עילת התביעה בגין חיים בעוולה, אך שמר על עילת התביעה של ההורים בגין "הולדה בעוולה". הוראת המעבר קבעה כי ביטול עילת התביעה של היילוד לא יחול על מקרים תלויים ועומדים בהם לא הוגשה תביעת הורות. בית המשפט קבע כי ההוראה נועדה להבטיח כי יילודים עם תיקים תלויים ועומדים יוכלו להמשיך בתביעותיהם, ופירש אותה כך שיש להחיל את העקרונות והערכים של פסק דין מר. לפיכך, יש לבחון את הקשר הסיבתי על פי המבחן בעניין המר, נזק לא צריך לכלול הוצאות מחיה רגילות אלא רק הוצאות עודפות הנובעות מהליקוי, ויש להתחשב בנזק לא ממוני. באשר למקרה הספציפי שלפנינו, קבע בית המשפט כי אין להפריע לממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי, לפיהם קופת החולים התרשלה בכך שלא ידעה את היולדת על סריקה ממושכת, וכי אין קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק. מאחר שהמערערת לא הוכיחה כי הפגם היה מתגלה גם אילו האם הייתה עוברת את הסריקה, נדחה הערעור. לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי כי בית המשפט המחוזי לא ניצל לרעה את שיקול דעתו בפסיקת שכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪ למערער, והציע לדחות הן את הערעור והן את הערעור הנגדי ללא הוצאות.