ע"ש 1085/01

תקציר

המערער, שהותקף על ידי שלושה נוסעים בעת שעבד כנהג מונית, ערער על החלטת הרשות המאשרת לדחות את תביעתו להכרה כנפגע פעולות איבה. החלטת הרשות המאשרת התבססה על פרשנות החוק, המטילה על המערער את נטל ההוכחה להראות כי התקיפה הייתה פעולת איבה. המערער טען, כי נסיבות התקיפה, לרבות היותם קטינים של התוקפים, השימוש בנשק והיעדר ניסיון שוד, מצביעות על כך שמדובר בפעולת איבה ולא בפעולה פלילית. עם זאת, בית המשפט חלק על כך ופסק לטובת המשיב. נמצא כי המערערת לא הציגה ראיות מספיקות כדי להעביר את נטל השכנוע למשיב. יתר על כן, בית המשפט סבר כי המניע לתקיפה היה שוד ולא מעשי איבה, שכן גרסאות התוקפים לאירועים עלו בקנה אחד עם מעשה פלילי, והודאותיהם לא היו מפוקפקות. המסמכים הרפואיים שהציג המערער, אשר התייחסו לתקיפה כאל "פעולת איבה", לא נחשבו לראיות משכנעות, שכן הם הסתמכו על גרסתו של המערער עצמו לאירוע. בית המשפט גם לא מצא כל הצדקה לטענות המערער בדבר חקירה רשלנית של המשטרה והפרקליטות, וסבר כי הן ערכו בירור יסודי בנושא. בסופו של דבר, הערעור נדחה, והחלטת הרשות המאששת התקבלה, כלומר נדחתה תביעת המערער להכרה כנפגע פעולות איבה.