עב"ל 1304/04

תקציר

הערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב נדחה, תוך שהוא דוחה את תחולתו של סעיף 107(א) לחוק הביטוח הלאומי, אשר הגביל את מענק הנכות של המערערת בשל איחור בהגשה. המערער, שהיה חשוף לשמש במשך שנים במסגרת עבודתו, הוכר כסובל מפגיעה בעבודה בדמות סרטן העור. למרות הכרה זו, תביעתו לקצבת נכות מלאה נדחתה מכוח סעיף 107(א), המפחית את הקצבה אם הוגשה תביעה יותר מ-48 חודשים לאחר שקמה עילת התביעה. המערער טען כי מגבלת הזמן צריכה להתחיל מההכרה במחלה כקשורה לעבודה, ולא מתחילת התסמינים. עם זאת, בית המשפט קבע כי התביעה הייתה צריכה להיות מוגשת מוקדם יותר וכי הוראות החוק משרתות תכנון פיסקלי ויעילות תקציבית בתוכניות ביטוח סוציאלי. החוק נועד לספק את צרכי העבר הנוכחיים והסמוכים, ולא לפצות על פגיעות מהעבר. המקרה מקביל לתקדימים משפטיים דומים, ומחזק את החשיבות של הגשות בזמן כדי לקבל הטבות מלאות. בית המשפט הדגיש את עקרון הביטוח הסוציאלי, לפיו אחריות קולקטיבית אינה מעניקה זכויות קנייניות אלא אם כן מתקיימות דרישות החוק. כך, חישב המוסד לביטוח לאומי כראוי את מענק המערערת על סמך האיחור בהגשה, המשקף את הוראות החוק לגבי תיקים שהוגשו לאחר התקופה האמורה. בית המשפט הגיע למסקנה כי אין עילה חוקתית לפסול את סעיף 107(א), בהתאם לפסקי דין קודמים שלא הבחינו בין מחלות מקצוע לבין תאונות אם התביעות הוגשו בטרם עת.