ת"א 4017-08-11

תקציר

מינהל מקרקעי ישראל (התובע) הגיש תביעת פינוי כנגד הנתבעים, חברי מושב דידן, לפינוי כ-265 דונם. הנתבעים טענו כי התביעה חסומה על פי חוק, שכן הם מחזיקים ומעבדים את הקרקע למעלה מ-30 שנה. עם זאת, בית המשפט דחה טענה זו, שכן הנתבעים לא הצליחו להוכיח כי החזיקו בקרקע לפני שנת 1945, דבר שהיה מזכה אותם בהעלאת הגנת התיישנות על קרקע מוסדרת. בית המשפט דחה גם את טענת השיהוי של הנתבעים, שכן הם לא הוכיחו את ידיעת המינהל על החזקתם ועיבודם בקרקע במשך שנים רבות. באשר לתוקפם של הסכמי השכירות, מצא בית המשפט כי התנהגות הצדדים מעידה על הסכמתם לקיים את תנאי הסכם החלקה משנת 2004, גם לאחר פקיעתו. בית המשפט קבע כי השטחים שבמחלוקת נמצאים מחוץ לגבולות המשבצת החקלאית של המושב, בהתבסס על מפת המשבצות שצורפה להסכם משנת 2004. טענתם העיקרית של הנתבעים התמקדה בפער הנטען בין השטח שהוקצה למושב בהסכם החלקה לבין השטח המוחזק בפועל, ולפיה יש להכשיר את השטחים שבמחלוקת. עם זאת, בית המשפט קבע כי סוגיה זו טעונה בירור נפרד ואינה מבססת את זכותם של הנתבעים להחזיק במקרקעין מחוץ לגבולות המשבצת. בית המשפט דחה גם את טענת הנתבעים בדבר השכרת השטחים שבמחלוקת לעיבוד עונתי ללא מכרז, שכן הם לא הגישו בקשה להיתר לכך והיו פולשים ללא אישור המינהל. עם זאת, בית המשפט מצא כי לנתבעים הייתה סמכות חופשית להשתמש בקרקע, אותה יכול היה המינהל לבטל בכל עת. לפיכך פסק בית המשפט לטובת התובעת, והורה לנתבעים לפנות את השטחים שבמחלוקת בתוך שלושה חודשים ולשלם הוצאות משפט בסך 15,000 שקל, המתחלקות שווה בשווה ביניהן. כמו כן ניתנה לתובע רשות להגיש תביעה כספית נפרדת, ותקופת הפינוי הוארכה על מנת לאפשר לנתבעים להעריך את השקעותיהם.