עת"א 16486-12-17

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף של פסק הדין, המתמקד בעקרונות משפטיים וחידושים: **הקדמה:** עסקינן בעתירה מנהלית אשר הוגשה על ידי אסיר (להלן: "העותר") כנגד שירות בתי הסוהר (להלן: "שב"ס") בדרישה להשיב לו רמקולים ומגבר שנתפסו בחדרו. העתירה מציבה לדיון שאלות הנוגעות לאיזון בין זכויות האסיר לבין צרכי הביטחון והסדר בבתי הסוהר, וכן את הפרשנות והיישום של תקנות וחוקים הנוגעים להחזקת חפצים על ידי אסירים. **הרקע העובדתי והמשפטי:** העותר מרצה עונש מאסר בגין עבירות חמורות, והוא מסווג כאסיר בקטגוריה ב1. המחלוקת נסובה סביב חפצים שנתפסו בחדרו: רמקולים ומגבר. שב"ס טען כי החזקת חפצים אלו אסורה על פי פקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971, המגדירה "חפץ אסור" ככל חפץ שהחזקתו, הכנסתו או הוצאתו אינם מותרים. תקנה 37(א) לתקנות בתי הסוהר התשל"ח-1978 מחזקת זאת, וקובעת כי אסיר אינו רשאי להחזיק ברשותו חפצים, למעט חריגים כגון מצרכים אישיים, דברי דואר, וכדומה, שבהחזקתם אושר על ידי מנהל בית הסוהר. פקודת הנציבות 04.33.00 קובעת כי החזקת ציוד על ידי אסיר מהווה טובת הנאה ולא זכות קנויה. נספח א' לפקודה מפרט את הציוד המותר להחזקה, ורמקולים ומגבר אינם נכללים בו; החלופה המוצעת היא אוזניות אישיות. **התפתחויות משפטיות וחידושים:** 1. **מעמדו של הציוד והפיכת טובת הנאה לזכות קנויה:** פסק הדין מבהיר במפורש כי החזקת ציוד על ידי אסיר אינה זכות קנויה, אלא טובת הנאה. משמעות הדבר היא ששב"ס רשאי לשלול טובות הנאה אלו, אף אם ניתנו בעבר, אם הדבר נדרש מטעמי ביטחון, סדר או נוהל. נקודה זו מהווה עקרון יסוד בדיני אסירים. 2. **סמכות ועדת תנאי מחיה ושינוי הדין:** פסק הדין מדגיש את תפקידה של ועדת תנאי מחיה. סעיף 4(י"ג) וסעיף 11(י"א) לפקודת הנציבות קובעים כי ועדת תנאי מחיה מוסמכת לדון ולאשר רכישת מוצרים שאינם מופיעים ברשימה, וכן לשנות את רשימת החפצים האישיים המותרים להחזקה. ההחלטה של ועדת תנאי מחיה מיום 21.5.2015, שביטלה את ההיתר להחזקת רמקולים והחליפה אותם באוזניות, מהווה שינוי דין מחייב. 3. **הצדקות לשינוי הדין – ביטחון מול זכויות:** החלטת ועדת תנאי מחיה נבעה מעמדת חטיבת הביטחון של שב"ס, אשר הביעה חשש מהברחה והסלקה של חפצים אסורים ברמקולים. נמצא כי רמקולים שימשו להסתרת סמים ודוקרנים, וכן עלולים לשמש לטשטוש רעשים של ניסיונות בריחה או אירועים אלימים. הדבר מדגים כיצד שיקולי ביטחון מוחלטים עשויים לגבור על נוחות או הנאה של אסירים, ולחייב שינוי של נהלים והיתרים קודמים. 4. **הבחנה בין מקור הרכישה:** טענת העותר כי הרמקולים לא נרכשו בקנטינה, אלא התקבלו מאסיר אחר, מעלה שאלה לגבי חשיבות מקור הרכישה. ב"כ העותר טען כי פסקי דין קודמים לא התבססו בעיקרן על כך שהרמקולים נרכשו דרך מרכז המכר. עם זאת, שירות בתי הסוהר טען כי העותר לא הוכיח את מקור הרכישה (ובפרט, שלא רכש אותם במרכז המכר). בית המשפט אימץ את עמדת שב"ס, וקבע כי העותר לא הוכיח כי רכש את הרמקולים במרכז המכר, וטען שהם התקבלו מאסיר אחר. נקודה זו עשויה לרמוז על כך שהוכחת מקור רכישה לגיטימי (כמו מרכז המכר) יכולה להוות גורם משפיע, אך אי-הוכחתה מחלישה את טענת האסיר. 5. **"מבצע נקיון" לעומת אכיפה נקודתית:** ב"כ העותר העלה טענה כי אם החלטת ועדת תנאי המחיה ניתנה ב-2015, היה מצופה משב"ס לבצע "מבצע נקיון" ולמנוע מאסירים להמשיך להחזיק רמקולים. אולם, העותר טען כי אסירים רבים עדיין מחזיקים ברמקולים. שירות בתי הסוהר דחה טענה זו, וקבע כי העובדה שחפץ אסור לא נתפס בתקופה מסוימת אינה מקנה לאסיר זכות להמשיך להחזיק בו. זוהי הלכה חשובה המדגישה כי האחריות לאכיפת האיסורים מוטלת על שב"ס, וכי אי-אכיפה מלאה או עקיבה (בשל מגבלות כוח אדם או קושי בזיהוי) אינה שוללת את תוקפו של האיסור. 6. **הבחנה בין החזקה ארוכת שנים לבין החזקה קצרה:** פסק הדין מביא לדיון מספר פסקי דין קודמים (בעת"א 48866-03-17, 47954-01-16, 28343-04-17, 29369-03-16, 65481-03-16) בהם הוחזרו רמקולים לאסירים שהחזיקו בהם תקופות ארוכות (8 שנים, למעלה מ-10 שנים, למעלה מ-3 שנים, למעלה מ-6 שנים, למעלה מחמש וחצי שנים), ולעיתים אף נערכו חיפושים ולא נטענה כל טענה נגד החזקתם. בעניינו של העותר, הוא החזיק ברמקולים כשנה וחצי בלבד. בית המשפט אימץ את עמדת שב"ס, וקבע כי "העובדה שהרמקולים ניטלו מהעותר לאחר שהחזיק בהם כשנה וחצי אינה עילה להותרם ברשותו". הדבר מצביע על כך שהחזקה ממושכת, יחד עם היעדר התנגדות מצד שב"ס, עשויות להשפיע על החלטת בית המשפט, אך אינן מחייבות אותו. 7. **סבירות ההחלטה ושיקולי ביטחון:** בית המשפט קבע כי החלטת שב"ס שלא להשיב את הרמקולים והמגבר היא "החלטה סבירה, אחראית ומוצדקת בהיותה מושתתת על החלטת גורמי הביטחון אצל המשיב". הדבר מדגיש את העיקרון כי בתי משפט נוטים שלא להתערב בהחלטות מנהליות, במיוחד כשמדובר בשיקולי ביטחון, כל עוד הן סבירות ואינן חורגות מגדר הסביר. הראיות שהוצגו בדבר הסלקת סמים ודוקרנים בתוך רמקולים מהווים חיזוק משמעותי לעמדת שב"ס. 8. **הבחנה בין רמקולים למגבר:** בית המשפט קבע כי דין העתירה להידחות ככל שהיא נוגעת למגבר, משום שלא נטען דבר לגביו, והוא אסור בהחזקה באופן מובהק. הדבר מדגיש את הצורך בדיוק ובפירוט בטענות המועלות בעתירות מנהליות. **מסקנות והשלכות:** פסק הדין מחזק את סמכותו של שב"ס לקבוע ולהחיל כללים נוקשים לגבי החזקת חפצים על ידי אסירים, מתוך הבנה ששיקולי ביטחון וסדר פנימי גוברים על טובות הנאה של אסירים. העתירה נדחתה, תוך שהודגש כי העותר לא הוכיח את מקור הרכישה של החפצים, והחזקתו בהם, גם אם למשך תקופה מסוימת, אינה מקנה לו זכות קנויה להמשיך בהחזקתם, במיוחד כאשר ישנן חששות ביטחוניים מוצדקים. פסק הדין מדגים את האיזון העדין בין זכויות הפרט של האסיר לבין הצורך בשמירה על ביטחון הסוהרים, האסירים והציבור.