ת"א 32556-03-12

תקציר

השופטת בחנה בקפידה את הטיעונים שהציגו הצדדים יחד עם העדויות והראיות שהוגשו. ראשית, התייחסה השופטת לטענת הנתבעים לשיהוי בהגשת התביעה, טענה שהתובעים לא מימשו במשך למעלה מ-50 שנה, והגיעה למסקנה כי הטענה מוצדקת. זכותם של התובעים לשליש מהקרקע לא מומשה למרות שידעו עליה שנים רבות, והשיהוי המשמעותי בהגשת התביעה נותר בלתי מוצדק. עם זאת, השופט הכיר בכך שחסימת תביעה בשל שיהוי היא צעד חמור, ובמקום זאת, השיהוי יישקל בהחלטה לגופו של עניין. באשר לנטל השכנוע, קבע השופט כי על התובעים מוטל נטל ההוכחה ועליהם לשכנע את בית המשפט באמיתות החתימה על מסמך ההתחייבות. התובעים הסתמכו על מסמך זה, שנטען כי נחתם בשנת 1960, כדי לתמוך בתביעתם. השופט בחן את דרכי הוכחת אמיתות החתימה והגיע למסקנה כי התובעים לא הציגו ראיות מספיקות כדי לעמוד בנטל השכנוע. העדים שהוצגו על ידי התובעים לא נכחו בעת החתימה על המסמך, ועדויותיהם לא נחשבו לעדויות ממקור ראשון. חוות דעת המומחה שהגישו התובעים לגבי אמיתות החתימה לא הייתה משכנעת, ואילו חוות דעת המומחה מטעם הנתבעים הייתה משכנעת יותר. זאת ועוד, מכלול הראיות לא תמך בטענת התובעים. השופטת מצאה חשד בכך שהתובעים לא נקטו כל פעולה למימוש זכויותיהם במשך שנים רבות, למרות שהיו מודעים להן. עדי התביעה, ובהם אמין וג'מאל, מסרו עדויות סותרות בנוגע לגילוי מסמך ההתחייבות, שגם הן מטילות ספק במהימנותן. השופטת לא השתכנעה מטיעוני התובעים בדבר החזקה במקרקעין ומטענתם לנאמנות קונסטרוקטיבית, מה גם שלא הוכחה ליחסי אמון מפורשים או משתמעים. בנוסף, השופטת ציינה כי התביעה הוגשה זמן רב לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, וניסיונם של התובעים להתגבר על מחסום זה באמצעות טענת נאמנות קונסטרוקטיבית לא צלח. לסיכום, השופט דחה את התביעה וביטל את צו המניעה הארעי, והורה לתובעים לשלם את הוצאות המשפט של הנתבעים. פסק הדין ניתן בהיעדרם של הצדדים, והמסמך המקורי היה אמור להיות מוחזר לבאי כוח התובעים.