ע"פ 1779/92

תקציר

פסיקת בית המשפט העליון מתייחסת להפעלת מאסר על תנאי בעקבות שחרורו הזמני של אסיר מהכלא וביצוע עבירה בתקופה זו לאחר מכן. המשיב, שכבר ריצה עונש מאסר, הורשע בהחזקת סם לשימוש עצמי ונגזרו עליו שמונה חודשי מאסר נוספים, כאשר חודשיים חופפים לעונש הקיים ושישה חודשים מצטברים. המדינה ערערה וטענה כי יש להפעיל את שני עונשי המאסר על תנאי שנגזרו על המשיב, שכן העבירה בוצעה בעת שהיה מחוץ לכלא. החוק החל קובע כי תקופת המבחן מתחילה עם שחרורו מהכלא ומרחיבה את תקופת המבחן השיפוטית כך שתכלול גם זמנים בהם אסיר נמצא מחוץ לכותלי הכלא. פרשנותו של בית המשפט המחוזי, לה התנגדה המדינה, קבעה כי ביצוע עבירה בתקופה ממושכת זו אינו מפעיל מאסר על תנאי. בית המשפט העליון פסק לטובת המדינה ופירש את החוק אחרת. היא קבעה כי מטרת החקיקה היא להרחיב את היקף תחולת המאסר על תנאי כך שיכלול תקופת מבחן סטטוטורית, הקודמת לתקופת המבחן השיפוטית. תקופה זו כוללת זמנים שבהם האסיר נמצא מחוץ לכלא, כגון במהלך חופשה, ומשמשת גורם מרתיע. לפיכך, קבע בית המשפט כי עבירה שבוצעה בתקופת מבחן סטטוטורית זו גוררת עונש מאסר על תנאי. בהתאם לכך, קיבל בית המשפט העליון את הערעור, והפעיל את שני עונשי המאסר על תנאי שנגזרו על המשיב, כל אחד מהם חופף לעונש בפועל.