ע"א 313/59

תקציר

המקרה, רוזה בלבן נ' יעקב בלבן, סובב סביב זוג נשוי שבו האישה, רוזה, מחזיקה בנכסים משמעותיים המספקים לה הכנסה חודשית. רוזה פנתה לבית המשפט המחוזי כדי לחייב את בעלה, יעקב, לשלם מזונות, למרות שיש לה הכנסה מספקת משלה. בית המשפט המחוזי דחה את תביעתה והוביל את רוזה לערער. הערעור נדון בבית המשפט העליון, שהתמקד ביחסי הגומלין בין הדין הדתי העברי לבין המשפט הישראלי החילוני, ובפרט חוק שיווי זכויות האישה משנת 1951. דעת הרוב, שניתנה על ידי הנשיא אולשן, פסקה לטובתה של רוזה. אולשן פירש את חוק שיווי זכויות האישה כמבטל את התפיסה ההלכתית של נכסי "מלוג", שקבעה כי רכושה הנפרד של האישה יועבר לידי הבעל. מכיוון שחובה זו נוצרה אך ורק על ידי קשר הנישואין, ביטולה גרם לכך שלא ניתן היה לחייב אישה לתת לבעלה את פירות נכסיה המלוגים. יתר על כן, הוכרה סמכותו של המחוקק החילוני בענייני המעמד האישי, במיוחד כאשר יחידים מסכימים מרצונם להתדיין על פי חוקי קהילתם. אלא שבמקרה זה לא הייתה כפייה כזו. השופט זילברג, בדעה חולקת, טען כי המחוקק החילוני אינו יכול לגבור על נורמות של הדין הדתי. לדבריו, ביטול מוסד מלוג חל רק כאשר הבעל תבע את הפירות ולא כאשר השתמש בו כהגנה מפני טענות אשתו. פרשנות הרוב, סבר זילברג, תוביל לתוצאות אבסורדיות ולסיבוכים מעשיים. בסופו של דבר, קיבל בית המשפט העליון את הערעור, דחה את פסק דינו של בית המשפט המחוזי והותיר את התיק לקביעת סכום המזונות.