ת"א 62270-11-15

תקציר

התובעים, יורשיו של מחמוד איברהים אחמד ח'ליל, תובעים פיצויים מהנתבע בגין הפקעת חלק מהקרקע הרשומה על שם אבותיהם. שטחה של הקרקע שבמחלוקת, שזוהתה כחלקה 6 בגוש 19146, הוא 4,166 מ"ר והתובעים מבקשים פיצוי בגין 12/16 חלקים ממנה. הקרקע הופקעה מכוח פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) תש"ג-1943 לצרכי ציבור ונרשמה על שם רשות הפיתוח בשנת 1965. שני הצדדים הציגו שמאות מקרקעין להערכת הפיצוי המגיע לתובעים. המומחה מטעם התובעים, איאד זועבי, העריך את הקרקע על בסיס הפסדי דמי חכירה בשיעור של 6%, וכתוצאה מכך נפצה לתובעים סך של 494,296 ₪. המומחה מטעם הנתבעת, יגאל גרשון, סיפק שתי הערכות שווי, האחת מבוססת על סעיף 12 והשנייה על סעיף 13 לפקודת הקרקעות. מאחר שהתובעים בחרו בסעיף 13, הערכת השווי של סעיף 12 של גרשון לא הייתה רלוונטית. הערכת השווי שלו בסעיף 13 העריכה את דמי החכירה האבודים בשיעור של 5% וקבעה את הפיצוי על 216,300 שקל, או 51,920 שקל לדונם. השופט העדיף את הערכתו של גרשון על פני זו של זועבי, ומצא אותה מדויקת יותר. עם זאת, הוכנסו שני תיקונים בממצאיו של גרשון. ראשית, מקרים של הפקעת קרקעות סמוכות באותו גוש קיבלו פיצויים גבוהים יותר, מה שיצר תחושה של חוסר שוויון אם בית המשפט יפסוק סכום נמוך יותר. שנית, שיעור דמי החכירה הותאם ל-6% - הטווח המקובל - שכבר הוחל במקרים דומים. על בסיס תיקונים אלה קבעה השופטת את הפיצוי בגין אובדן דמי חכירה על 86,300 שקל לדונם, כך שסך כל הפיצויים בגין הקרקע המופקעת יעמוד על 359,526 שקל. חלקם של התובעים, 12/16 חלקים, מסתכם ב-269,645 ₪. הנתבע חויב לשלם סכום זה לתובעים, בצירוף הוצאות משפט בסך 48,480 ₪, בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין.