תלה"מ 51953-04-19

תקציר

התובע, שהיה גרוש מהנתבע, לקח אותה לבית המשפט בגין הגשת תלונות שווא נגדו, שגרמו לו נזק. התובע טען כי טענות הנתבע לא נעשו בתום לב, והיו ניסיון להשיג יתרון טקטי כלשהו עליו, וביקש פיצוי כספי. הנתבעת טענה כי תלונותיה היו לגיטימיות, והועלו בהקשר של הרגשת האיום והתקיפה שלה על ידי התובע. השופטת פתחה וציינה כי תלונות שווא, שמטרתן להשיג יתרון בהליכי גירושין, אינן תופעה נדירה, והמשיכה ופירטה את התקדים המשפטי סביב הזכות לדווח על תלונות מסוג זה, ואת המגבלות על זכות זו, הנובעות בעיקר מחוק איסור לשון הרע ומחוק הנזיקין. על פי חוקים אלה, תלונה המוגשת לרשויות בחוסר תום לב, ללא כל יסוד סביר, ובכוונה לגרום נזק, עשויה להוות עילה לתביעה אזרחית ולפיצוי כספי. במקרה הספציפי דנן, קבע השופט כי התובע לא הוכיח די הצורך כי טענות הנתבע אכן היו שקריות, וכי הן נעשו בזדון, ביודעו שהן חסרות בסיס. כמו כן, קבעה השופטת כי גם טענת התובע בדבר תקיפה שהתרחשה לכאורה בשנת 2016, בה לכאורה ירקה עליו הנתבעת לעיני ילדיהם, לא הוכחה. לפיכך, החליטה השופטת שלא לפסוק לתובע פיצוי כלשהו, וכל צד יישא בשכר טרחתו. השופטת הדגישה את החשיבות של מתן אפשרות לאנשים החשים מאוימים או פגועים להגיש תלונות, אך גם הזהירה מפני תלונות זדוניות וחסרות בסיס, שעלולות להוביל לממצא של לשון הרע ולפיצויים בהמשך. לבסוף, התירה השופטת את פרסום פסק הדין, תוך השמטת פרטים מזהים, כדי להעביר מסר לציבור ולהדגיש את חומרת מסירת הצהרות השווא לרשויות.