ע"פ 395/74

תקציר

גזר הדין המדובר נוגע לשלושה נאשמים שהורשעו בהשתתפות בתיק הונאה רחב היקף, שעניינו זיוף ומעילה בכספי ציבור. בית המשפט המחוזי בחיפה חסך מהם תחילה עונש מאסר של ממש, עליו ערערה המדינה, מה שהוביל לפסיקה זו של בית המשפט העליון. בית המשפט העליון קיבל את ערעור המדינה, דחה את ערעורם של הנאשמים, וקבע כי על שלושת הנאשמים לרצות עונשי מאסר בפועל. הנאשם הראשון, בכיר במשרד השיכון, ניצל לרעה את מעמדו כדי לסחוט כספים במרמה מהמשרד, תוך שהוא מגייס את עזרתם של הנאשמים השני והשלישי. יחד הם יצרו הסכמי פינוי פיקטיביים וזייפו חתימות כדי לקבל המחאות פיצויים. הנאשם הראשון יזם ותיאם את המרמה, ואילו הנאשמים השני והשלישי הכינו מסמכים מזויפים ופדו את השיקים. ההונאה התפרשה על פני שתי תקופות, מאוקטובר 1968 עד יולי 1969 ומפברואר עד אוקטובר 1972, והסתכמה במעילה של 191,500 ל"י. הנאשמים השני והשלישי תרמו כל אחד בנפרד לבזבוז כספי המרמה, כאשר מניותיהם שלהם אינן ברורות. הנאשם הראשון הורשע בשורה של עבירות, בהן קבלת דבר במרמה, זיוף ומעילת אמונים. הנאשמים השני והשלישי הורשעו במרמה ובזיוף. בנוסף, הנאשם השני הורשע בשוחד שאינו קשור. למרות שהכיר בחומרת העבירות, בית המשפט המחוזי הטיל רק עונשי מאסר על תנאי וקנסות, בעיקר בשל שירותם של הנאשמים במלחמת יום הכיפורים. עם זאת, בית המשפט העליון הדגיש את חומרת העבירות, ובפרט את השימוש לרעה שעשה הנאשם הראשון במעמדו הבכיר, וציין כי מעשיהם של הנאשמים הונעו מתאוות בצע. בית המשפט קבע כי יש לשקול את שירות מלחמת יום הכיפורים לצד נסיבות אחרות, אך לא כגורם מכריע. בהדגישו את ההשפעה המרתיעה של הענישה, קבע בית המשפט כי יש צורך במאסר בפועל. בהתאם לכך, על הנאשם הראשון נגזרו ארבע שנות מאסר, ועל הנאשמים השני והשלישי שנתיים כל אחד, עם אפשרות לנכות את הזמן שריצה. הקנסות שהטיל בית המשפט המחוזי אושרו. פסק דין זה נועד לאזן בין הנסיבות הפרטניות לבין חומרת העבירות והצורך בהרתעה, ומשקף את אמונתו של בית המשפט כי עבירות צווארון לבן מצדיקות תוצאות חמורות.