ע"פ 2775/08

תקציר

פסק הדין המדובר הוא של בית משפט לעניינים מקומיים בירושלים, שהרשיע נאשם בשימוש בנכס ללא היתר, בניגוד לסעיפים 145(א) ו-204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. על הנאשם נגזר לשלם קנס ולהתאים או להרוס את הבנייה הבלתי חוקית, ששימשה כדיר עיזים. בית המשפט הורה כי אם הנאשם לא יבצע את עבודות ההריסה עד למועד שנקבע, הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה תוכל לעשות זאת מטעמו ולחייב אותו בהוצאות. הערעור על פסק דין זה מתמקד בשתי סוגיות עיקריות. ראשית, האם לבית המשפט יש זכות להורות על הריסה במסגרת העונש בגין העבירה של שימוש ברכוש ללא היתר, במיוחד כאשר הנאשם אינו הבעלים של המבנה. שנית, האם בית המשפט מוסמך להורות כי עבודות ההריסה יבוצעו על ידי הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה אם הנתבע לא יעשה כן. תמצית טענות הצדדים מתייחסת לטענות המערער כי צו ההריסה אינו סביר ובלתי מידתי, שכן הוא אינו הבעלים של המבנה, וכי שגה בית משפט קמא בהסמכתו לוועדה המחוזית לבצע את הצו. המשיב טוען, לעומת זאת, כי לבית משפט קמא הייתה סמכות להוציא את צו ההריסה, וכי הבעלות על המבנה אינה תנאי מוקדם לכך. זאת ועוד, המשיב מצדיק את אישור בית המשפט למעורבות הוועדה המחוזית, תוך שהוא מסתמך על סעיף 205(1) לחוק התכנון והבניה, המאפשר לוועדה לפעול בשם הוועדה המקומית או היועץ המשפטי לממשלה על פי דרישה. בדחותו את הערעור שב בית המשפט ומדגיש את סמכותו להורות על הריסה במקרים של שימוש בלתי חוקי ברכוש, ללא קשר לבעלות. הוא גם מאשר את חוקיות ההסמכה לוועדה המחוזית לתכנון ובנייה לבצע את ההריסה אם הנאשם לא יעשה כן, תוך שהוא מצטט סעיפים רלוונטיים בחוק התכנון והבנייה המאפשרים לוועדה לפקח על ועדות מקומיות ולפעול מטעמן בנסיבות מסוימות. ההחלטה מדגישה את המטרות התכנוניות של צווים אלה ואת הצורך לאכוף את חוקי התכנון והבנייה ביעילות.