ת"א 5156-02-20

תקציר

התובעת, אישה מבוגרת, פתחה חשבון בנק משותף עם הנתבע, וצירפה אותו כבעלים בתנאי שחתימתו לבדה תחייב את הבנק. התובע טען כי הנתבע העביר סכומי כסף גדולים מחשבונם המשותף לחשבונו האישי ללא ידיעתה או הסכמתה. השאלה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם ההעברות נעשו בידיעתו ובהסכמתו של התובע. בית המשפט מצא כי לתובע היסטוריה של מתן מתנות משמעותיות לנתבע והוא צירף אותו לחשבון מרצונו החופשי. ראיות אובייקטיביות ועדויות של נציגי הבנק הצביעו על כך שהתובע היה מעורב באופן פעיל בניהול החשבון והסכים להעברות או לפחות ידע עליהן. מצבה הנפשי של התובעת בעת ביצוע ההעברות נמצא משביע רצון, והיא ביקרה תכופות בבנק ושוחחה עם יועץ ההשקעות המנהל את חשבונה. בנוסף, משיחות טלפון בין התובע לנתבע לאחר ההעברות עלה כי התובע העביר את הכסף ביודעין וברצון לנתבע. בית המשפט הגיע למסקנה כי טענת התובעת כי הכספים הוצאו ללא הסכמתה לא הוכחה, וסביר יותר להניח שהם הועברו בידיעתה ובהסכמתה. זאת ועוד, הטענה כי הנתבע השתמש באפליקציה בנקאית להעברת כספים ללא ידיעת התובע לא נתמכה בראיות. בהתחשב במצבו של התובע ובהצהרת הנתבע על ויתור על הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, דחה השופט את התביעה מבלי להורות על הוצאות. עוד ציינה השופטת כי התנהגותה של הנתבעת כלפי התובע לא תמיד ראויה לשבח, אך אין בכך כדי לשנות את התוצאה המשפטית. פסק הדין ניתן בהיעדרם של שני הצדדים, וניתנה להם זכות ערעור של 60 יום לבית המשפט המחוזי מרכז לוד.