ה"פ 295/06

תקציר

בית המשפט החליט לדחות את תביעת המשיב כנגד המבקשים על הסף, שכן היא אינה מגלה עילת תביעה, לפי תקנה 100(1) לתקנות סדר הדין האזרחי. השופט, זיאד הווארי, הדגיש כי על בית המשפט לנקוט משנה זהירות בבואם לדחות תביעה מלכתחילה, ולעשות זאת רק במקרים בהם ברור כי התובע לא יוכל לקבל סעד כלשהו. במקרה דנן, המשיב לא הוכיח כל עילה שתזכה אותו בסעדים ההצהרתיים והאכיפה שביקש כנגד המבקשים. הראיה העיקרית שהציג המשיב הייתה מכתב שלטענתו מהווה הסכם מחייב. עם זאת, המכתב לא הציג מפגש מוחות ולא סיפק פרטים כלשהם על ההסכם לכאורה. לפיכך, היא לא עמדה בדרישות חוק החוזים להסכם בר אכיפה. זאת ועוד, הסתמכותה של המשיבה על תיק קודם, ע"פ 166/01, הייתה מוטעית, שכן העובדות לא התיישרו. בה"פ 166/01 היו ראיות למשא ומתן ולמידת דיסקרטיות בין הצדדים, דבר שהיה חסר במקרה הנוכחי. בנוסף, נקלע המשיב למאבק קשה בשל פסק דין קודם משנת 1991 שקבע כי אין לו ולאביו זכויות במקרקעין הנדונים והורה על פינויים. פסק הדין עמד באתגרים בבתי המשפט המחוזיים והעליונים. נוכח חומרת פסק הדין שבוטל וניסיונותיו הקודמים של המשיב להתדיין בסוגיה, הגיע בית המשפט למסקנה כי תביעת המשיב חסרת שחר ודינה להידחות על הסף. המשיב חויב בהוצאות המשפט של המבקשים, בסך 5,000 ₪, כולל מע"מ.