בר"ע 4954-06-24

תקציר

פסק הדין דוחה את בקשת המבקש למתן רשות ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים. הוועדה קבעה כי נכותו של המבקש אינה מצדיקה העלאה לפי תקנה 15, אשר הייתה מאזנת בין הקביעה האובייקטיבית של נכותו לבין נסיבותיו האישיות. המבקש, שנפגע בתאונת עבודה, טען כי הוועדה לא שקלה את חוסר יכולתו לבצע משימות מסוימות לאחר התאונה והסתמכה יתר על המידה על קביעתו של גוף אחר, המכון הרפואי לבטיחות בדרכים. עם זאת, סגן נשיא בית המשפט לא מצא הצדקה משפטית להתערב בהחלטת הוועדה, שהתבססה על שיקול דעתה הרפואי ופעלה בהתאם לדרישות החוק. המבקש חויב בהוצאות המשיב. בפסק הדין הודגש כי תקנה 15 חלה רק כאשר קיים פער משמעותי בין מוגבלות תפקודית לבין יכולת עבודה פרטנית שיש לטפל בו. מאחר שהוועדה קבעה כי המבקש יכול לחזור לעבודתו הקודמת, לא היה צורך לדון בתנאי השני של התקנה בדבר אובדן הכנסה. בפסק הדין הובהר כי תפקידה של הוועדה הוא עצמאי ורפואי באופיו, והחלטתה עולה בקנה אחד עם פסיקות קודמות. טענות המבקש, שהתבססו ברובן על פרשנות מצמצמת של התקנה וחוזר של המוסד לביטוח לאומי, לא התקבלו. מאחר שסיכויי הצלחת הערעור קלושים, נמנעה מהמבקש גם רשות ערעור ללא פסיקת הוצאות.