ה"פ 13354/09

תקציר

השופט פותח בדחיית הבקשה לצו מניעה זמני, בנימוק של טעויות פרוצדורליות וחוסר צדק. הבקשה לא כללה תצהיר, והעובדות שהוצגו לא היו קשורות לבקשה לצו מניעה. לגופו של עניין, המבקש לא הצליח להוכיח כי הבוררות הסתיימה, או כי היה צורך בצו מניעה, או כי הדבר יהיה לטובתם. בנוסף, היה על המבקש לצרף כצד את מר ויזל, שעלול היה להיפגע מצו המניעה. בהתייחס לתביעה עצמה, מסכים השופט עם טענותיו המקדמיות של המשיב כי יש לדחות את התביעה מחמת חוסר עילה, וכי מדובר בטענה קנטרנית ומטרידה. התביעה לא הבהירה את עניינו של המבקש בעניין או את עילת התביעה. היא רק קבעה כי שטר הבוררות אינו חוקי מבלי לספק כל ראיה. על המבקש לצרף מסמכים תומכים, המהווים דרישה במקרים כאלה. השופטת מציינת כי מחדל זה לבדו מהווה עילה לפיטורים. למרות זאת, השופט ממשיך לדון בחוקיות שטר הבוררות. תחילה הם מתייחסים לסוגיית החתימה על שטר המכר, וטוענים כי טענת המבקש כי הוא לא נחתם מרצונו אינה נתמכת וכי אדם אחראי להבנת המסמכים עליהם הוא חותם. באשר להתייחסות השטר למשפט העברי, מציינת השופטת כי הדין הישראלי חל, והמבקשים לא הביאו ראיות התומכות בטענתם כי המעשה סותר את הדין העברי. טענות המבקש ביחס לסעיפים שונים בשטר – כגון הליכי שימוע, הליכי ערעור וחסינות בורר – נדחות אף הן, שכן הן מבוססות על הנחות שלא הוכחו ואינן משקפות את הדין הישראלי או את חוק הבוררות. זאת ועוד, טענות המבקש בדבר התנהלות המשיב וחששותיו מפני משוא פנים אינן רלוונטיות להליך הנוכחי, המתמקד בחוקיות שטר הבוררות. השופט מדגיש כי שולחן ערוך אינו דין מחייב וכי הנושא נבחן מבחינה משפטית גרידא. גם אם טענות המבקש בדבר השטר הסותר את הדין העברי היו תקפות, לא היה בכך כדי להביא לביטולו. השופט גם מאשים את המבקש בניסיון לעקוף החלטות קודמות ורומז כי הוא מקבל באופן סלקטיבי את סמכות הבוררים. לסיכום, השופט דוחה את התביעה ואת הבקשה לצו מניעה זמני ומורה למבקש לכסות את הוצאות המשיב. ההחלטה מועברת לצדדים באמצעות דואר רשום.