ע"א 53/71

תקציר

פסק הדין מתייחס למקרה שבו ביוב נעליים, שהתפטר מעבודתו, תבע ממעסיקיו דמי חגים ופיצויי פיטורים. בעוד שהערכאה הנמוכה יותר פסקה לטובת העובד, בית המשפט העליון הפך את ההחלטה. בית הדין קבע כי צו הרחבה שהוציא שר העבודה, שהחיל הסכם קיבוצי על כלל העובדים בענף ייצור הנעליים, פקע יחד עם ההסכם הקיבוצי עצמו. לפיכך, העובד לא יכול היה לבסס את תביעתו על ההסכם הקיבוצי. יתר על כן, בית המשפט פירש את המונח "תעשיית ייצור נעליים" כפשוטו והגיע למסקנה כי הוא אינו מכסה את עסקיה של המערערת, שעניינם תפירת חולצות נעליים בלבד. השופטים דנו גם בהמשך תוקפן של הוראות אישיות בהסכמים קיבוציים וצווי הארכה שפג תוקפם. הם הסכימו כי הוראות אלה יישארו בתוקף עד שישונו או יבוטלו כדין, דבר שניתן לעשות באופן חד צדדי. בנוסף, ציין השופט ברנזון כי יש להתייחס להוראות האישיות בצו הארכה בדומה להוראות שבהסכם הקיבוצי. ההחלטה הביאה לדחיית תביעתו של המשיב לפיצויי פיטורים, אך אישרה את זכאותו לדמי חופשה בסך 158 לירות, כמתחייב בחוק, למרות שלא תבע זאת במפורש. המשיב חויב לשלם את הוצאות המשפט של המערערים הן בבית המשפט העליון והן בבית המשפט המחוזי.