עמ"נ 278/07

תקציר

הערעור מתייחס להיטל ביוב שהטילה עיריית הרצליה על המערערים, המחושב על פי חוק עזר משנת 1990 המחלק את ההוצאות הצפויות בגין תשתיות בשטח המוניציפאלי בנכסים המשתתפים בעיר. המערערים טענו כי שיעור ההיטל אינו סביר משום שהוא אינו מתחשב בשטחי מרתף. ועדת הערר דחתה את הערר בקובעה כי השפעת חיוב שטחי מרתף על המערכת העירונית היא מזערית, וכי המערערים לא הוכיחו כי שיעור ההיטל היה יורד אילו יובאו בחשבון שטחי המרתף הן בהוצאות הצפויות והן בנכסים המשתתפים. המערערים ביקשו לבטל את החלטת הוועדה, בטענה כי העירייה פעלה באופן בלתי סביר והיה עליה להתחשב בשטחי המרתף. עם זאת, בית המשפט מצא כי העירייה נקטה באופן עקבי בשיטה לגיטימית המתעלמת מתוכניות שלא אושרו, הן מבחינת ההוצאות הצפויות והן מבחינת ההכנסות. בנוסף, המערערים לא הביאו ראיות לכך ששטחי המרתף שונים משטחים בנויים אחרים או שיש בהם כדי להשפיע על הצורך בתשתית ביוב. בית המשפט הדגיש כי יש להעריך את סבירות החישוב על פי הנסיבות בעת עריכתו וכי גישת העירייה, אף שאינה היחידה האפשרית, אינה בלתי סבירה. לבסוף, קבע בית המשפט כי נטל ההוכחה מוטל על המערערים להראות כי נפל פגם בחישוב, דבר שלא עשו. משכך, הערעור נדחה, והמערערים חויבו בהוצאות העירייה בסך של 15,000 ₪ + מע"מ.